עיון: האם ניתן לתארך את ספר דניאל לפי לשונו?

מלשונו של ס’ דניאל עולה לכאורה, שזמן חיבורו אינו ראשית תקופת בית-שני כפי שהוא מוצג לכאורה בידי המחבר אלא מהתקופה ההלניסטית. כך עולה הן מניתוח הלשון העברית של ס’ דניאל והן מלשון הארמית שבספר, גם מאזכור מילים יווניות בספר.

תחילה אציין שמקובל לחלק את העברית המקראית של ימי בית-שני, לשתי תקופות:
א) תקופת שיבת ציון (מאות 5-6 לפנה”ס) – העברית המקראית הקלאסית (ימי בי”ר) עדיין בשימוש, עם שימושים נדירים במאפיינים של העברית המקראית המאוחרת.
בתקופה זו התחברו הספרים – חגי, זכריה, מלאכי, יונה, ישעיהו ב’ (ויואל), שלשונם בעיקרה “עברית מקראית קלאסית”.
ב) מחצית הראשונה של ימי בית-שני (מאה 4 לפנה”ס ואילך) – העברית המקראית המאוחרת כבר בעיצומה, שפה שמאפייניה הן ההשפעות המאוחרות של האכדית, הארמית והפרסית על השפה העברית.
בתקופה זו התחברו הספרים – קהלת, עזרא, נחמיה, דברי הימים, אסתר, בן סירא (ודניאל).

מבחינת השפה של ס’ יחזקאל, מקוטלג הספר לתקופת המעבר בין העברית המקראית הקלאסית למאוחרת, כשיש בו סימנים מאוחרים יותר מהנמצאים בספרים מאוחרים לו כחגי וזכריה ומלאכי.

מניתוח לשונו העברית של ס’ דניאל, עולות נקודות אלו:
א) ניכר ששפתו “עברית קשה”, ויש שיאמרו “עברית קלוקלת”.
ב) העברית היא עברית מאוחרת יותר מזו של ס’ עזרא ונחמיה ודבה”י.
ג) “תפילת דניאל” (דני’ ט) כתובה בעברית של תקופת שיבת-ציון (חגי זכריה ומלאכי).

מאפיינים של העברית המקראית המאוחרת בס’ דניאל:
א) “פלוני המלך” (א,כה; ח,א), בשונה מהעברית הקלאסית שם הצורה היא “המלך פלוני“.
ב) “מלכוּת” (א,א וכ; ב,א; ח,א וכג; ט,א; י,יג; יא, ב וד וט ויז וכ וכא), צורה שאינה קיימת בעברית הקלאסית (…וּת), אלא רק במאוחרת, כמו גם “התחברוּת” (יא,כג).
ג) “צפיר עזים” (ח,ה וח), במקום “שעיר עזים” = עזרא (ו,יז), דברי הימים (ב’ כט,כא).
ד) “בית האלהים” (א,ב) = עזרא (א,ד, וב,סח, וג,ח וט, וו,כב, וח,לו, וי,א וו וט), נחמיה (ו,י, וח,טז, ויא,יא וטז וכב, ויב,מ, ויג,ז וט ויא), דברי הימים (א’ ו,לט, וט,יא ויג וכו וכז, וכב,ב, וכג,כח, וכה,ו, וכו,כ, וכח,יב וכא, וכט,ז. וב’ ג,ג, וד,יא ויט, וה,א ויד, וז,ה, וטו,יח, וכב,יב, וכג,ג וט, וכד,ז ויג וכז, וכה,כד, וכח,כד, ולא,יג וכא, ולג,ז, ולה,ח, ולו,יח ויט).
ה) “מדע” (א,ד ויז) = דברי הימים (ב’ א,י ויא ויב).
ו) “שנים שלוש” (א,ה), “ימים עשרה” (א,יב ויד וטו. ור’ יב,יא ויב), “אחד קדוש” (ח,יג), כמו הצורה הארמית “חד קדיש”, במקום הצורה הקלאסית “שלש שנים”, “עשרה ימים” ו”קדוש אחד” = דברי הימים (א’ ו,מו ומז ומח; כה,ה; ב’ ג,ג וד וח וט ויא ויב ויג וטו וטז; ד,ה וו; ו,יג; יא,כא; יג,כא; יד,ח; טו,יא; יז,יא; כא,יט; כד,ג), עזרא (ח,טו ולב), נחמיה (ב,יא; ה,יד).
ז) “היך” (י,יז), במקום “איך” בהשפעת הארמית “היכא” = דברי הימים (א’ יג,יב).
ח) “בירה” (ח,ב) = אסתר (א,ב וה; ב,ג וה וח; ג,טו; ח,יד; ט,ו ויא ויב), נחמיה (א,א; ב,ח; ז,ב), דברי הימים (א’ כט,א ויט; ב’ יז,יב; כז,ח).
ט) “נבוכדנצר” (א,יח; ב,א; ג,יד; ועוד), במקום “נבוכדראצר” כמקובל בתקופה הבבלית (ירמ’ ויחז’ והכתבים הבבליים).
י) “הימין” (יב,יג), בהשפעת הארמית, במקום “הימים”.

מכל אלו ועוד רבים, עולה בבירור שלנו העברית של ס’ דניאל אינה מתאימה לתקופת דניאל האיש, אלא לכל המוקדם לתקופת העברית המקראית המאוחרת כנ”ל.
עם זאת יש לציין, שישנם חוקרים לא מעטים שהעלו השערה, לפיה החלקים העבריים בס’ דניאל (מלבד “תפילת דניאל” בפרק ט) הינם מתורגמים מארמית ואינם כתובים לפנינו בשפה המקורית בהם נכתבו. בכך רצו להסביר את שפתו העברית הקשה (ו/או הקלוקלת) של הספר, כתרגום לא מוצלח מארמית לעברית.

תיארוך הארמית של ספר דניאל

מ”צ סגל בספרו “מבוא המקרא” (ח”א עמ’ 34-33) מציין:
“הארמית של עזרא מהוה דרגה קודמת לארמית של דניאל. הארמית של עזרא דומה לארמית שכתבו בה יהודי יב במצרים העליונה. השוה הכינויים המו, -כם, -הם, בעזרא לצורה המאוחרת יותר: המון, -כון, -הון, בדניאל”.
ובהערה שם (7): “למשל: המו, אלההכם, אלהכם, עז’ ד 10, ז 17, 16; המון, לכון, אלההון, דנ’ ב 34, ג 4, 28”.

כלומר, לדברי מ”צ סגל הארמית של ספר דניאל מאוחרת לארמית של ספר עזרא (ראה גם שם ח”ג עמ’ 746, וכן אלישע קימרון, ארמית מקראית, עמ’ 68), מה שמחזק את תיארוכו המאוחר של ספר דניאל.

מילים יווניות בספר

אצטט מדברי פרופ’ מנחם הרן (האסופה המקראית ח”א עמ’ 120):
“לפני שנים רבות כבר קבעו חוקרים שהשם סומפוניה, שביוונית הקלאסית היתה לו המשמעות הכללית של ‘הרמוניה, מזיג צלילים’, נעשה כינוי לכלי מוסיקלי מסוים, כלי נשיפה, כנראה כדוגמת העוגב המקראי, במאה ב’ לפה”ס בלבד.
ההיקרות הראשונה של השם במשמעות זו מופיעה בחיבורו של פוליביוס, ואולי אין זה מקרה שהוא מוזכר שם בקשר לחגיגות של אנטיוכוס אפיפאנס”.
כלומר, איזכור ה”סומפוניה” בדניאל יחד עם כלי נגינה נוספים, מלמד שהכוונה היא לכלי בשם זה – “דִּי בְעִדָּנָא דִּי תִשְׁמְעוּן קָל קַרְנָא מַשְׁרוֹקִיתָא קַתְרוֹס שַׂבְּכָא פְּסַנְתֵּרִין וְסוּמְפֹּנְיָה וְכֹל זְנֵי זְמָרָא” (ג,טו). כיוון שכך יש לתארך סיפור זה יחד עם המלים היווניות הנוספות כמובן, למאה ה-2 לפנה”ס – כלומר סביב תקופת אנטיוכוס אפיפנס כפי שממצאים אחרים מס’ דניאל מראים (ראו כאן באריכות).

סיכום:

מ”צ סגל בספרו “מבוא המקרא” (ח”ג עמ’ 746) מסכם מספר טענות “בלשניות” לאיחור ס’ דניאל:

א) הארמית של ס’ דניאל מאוחרת כאמור לזו שבס’ עזרא.
ב) יש בספר מילים פרסיות רבות (כמו פרתמים, פתבג, אזדא, דת, רז, אחשדרפניא ועוד), המעידות על השפעה ארוכה של הפרסים על ישראל, מה שלא מתאים לדמות של דניאל בתחילת השלטון הפרסי.
ג) בחלק הארמי של הספר גם מספר מילים ביוונית (כמו קיתרוס, פסנתרין, סומפניא וכרוזא), מילים ביוונית בודאי לא נכנסו לתוך הארמית לפני שלטון היוונים במזרח.
ד) השימוש בשם “כשדים”, “כשדי” ו”כשדיא” במשמעות של חכמים ומכשפים, שייך לזמן רב לאחר גלות בבל, כשהכשדים חדלו להיות אומה, ונעשו רק מעמד וכתה דתית.
ה) העברית של ס’ דניאל שייכת לדרגה האחרונה של העברית המקראית המאוחרת, ואינה מתאימה לספרים המקראיים מימי הדמות של דניאל (גלות בבל) הכתובים בעברית מקראית ביניימית.

מכך חוזרת ומתחזקת תיארוך עיקר ספר דניאל לתקופה ההלניסטית, בייחוד לימיו של אנטיכוס ה-4 “אפיפנס”.