סדר השבטים בברכות משה הוא כך: ראובן – יהודה – לוי – בנימין – יוסף (אפרים ומנשה) – זבולון ויששכר – גד – דן – נפתלי – אשר.
סדר זה תמוה, שכן לא כך סדר לידתם בס’ בראשית, וגם החלוקה אינה לפי האמהות, וגם שבט שמעון חסר ברשימה.חוקרים העלו בעבר את הסברה שסדר השבטים כאן, הוא לפי נחלות השבטים בארץ. ראה איור (מויקיפדיה):
האיור מתאר את הנחלות ע”פ החלוקה של ס’ יהושע, כשסדר הברכות לשבטים דומה בעיקרון למפה זו ומתחיל מדרום.
תחילה נזכר “ראובן” היושב ממזרח לים-המלח, ולאחריו “יהודה” היושב במקביל בצידו המערבי של ים-המלח.
לאחר מכן נזכר “לוי” (על מיקומו נדבר בהמשך), ולאחריו “בנימין” היושב מצידו הצפוני של יהודה.
אחריו נזכרו שבטי “יוסף” – “אפרים” ו”מנשה”, היושבים מצידו הצפוני של בנימין ומזרחה.
צפונה לשבטי יוסף יושבים “יששכר” ו”זבולון”, הנזכרים בסדר הברכות שניהם מיד לאחר יוסף.
מיקומו של “גד” בסדר הברכות חריג, שכן נחלתו מזרחה לבנימין, והיה צריך להיות מוזכר לאחר יהודה או בנימין.
שבט “דן” נזכר לאחר מכן ולאחריו “נפתלי”, שניהם ממוקמים צפונה ליששכר וזבולון. במיקומו המאוחר של שבט דן.
אחרון נזכר “אשר” היושב מערבה לנפתלי.
ישנן מספר נקודות בסדר הברכות ובתוכנן היכולות ללמד אותנו על הזמן הכי מוקדם לחיבור ברכות-משה.
א) מיקומו של “לוי” לאחר יהודה ולפני בנימין, מכוונת כנראה למקדש בירושלים. שכן לשבט לוי עצמו לא היתה נחלה. ואם היה מכוון למקדשים קדומים יותר כשילה ובית-אל הצפוניים יותר, מיקומו של שבט לוי בברכות היה צריך להיות אחרי בנימין ולא לפניו.
ב) מיקומו של “דן” לצד נפתלי מרמזת על נחלתו המאוחרת של שבט זה בצפון, ולא במרכז היכן שהוא ממוקם בס’ יהושע, למרות שבתקופת השופטים ישבו עדיין מבני דן במרכז, כשמשון ומשפחתו. מיקומו בצפון נזכר אף בתוכן הברכה עצמה – “דן יזנק מן הבשן” (לג,כב).
ג) התעלמות מוחלטת משבט “שמעון”, מלמדת אף היא על תקופה מאוחרת, אז כבר בני שמעון שנחלתם היתה בתוך נחלת יהודה התערו לחלוטין בקרב בני יהודה ואיבדו את זהותם השבטית.
ישראל קנוהל בספרו “השם” (הוצאת דביר, עמ’ 113-112), דן בשאלת תיארוכה של ברכת-משה. הוא מביא את טיעניו של החוקר ג’פרי טיגאי כדלהלן:
א) בברכות מתוארים השבטים כולם כיושבים בנחלותיהם, מה שאומר שהברכות נכתבו לפני חורבנה של ממלכת ישראל.
ב) בברכות אין זכר לפילוג וליריבות בין יהודה ואפרים, וא”כ הברכות נכתבו לפני פילוג הממלכה המאוחדת בימי ירבעם ורחבעם.
ג) אזכורם של האורים והתומים מעיד גם על קדמות פרשה זו, שכן האורים והתומים אינם נזכרים במקרא לאחר תקופת דוד.
ד) שבט יהודה תופס מקום שולי בברכות, ומוקדש לו פסוק אחד בלבד. מה שמעיד שהפרשה התחברה לפני ימי דוד ושלמה.
ה) בפרשה אין שום התייחסות למלך ממלכי ישראל או יהודה, יכולה להעיד שהפרשה נכתבה עוד לפני מלכות שאול.
ו) אף הברכה לבנימין קצרה היא, ואינה מזכירה את עוצמתו הצבאית, מה שגם מרמז שהיא קודמת לימי שאול.
ז) האווירה השוררת בפרשה היא של חיים שלווים ללא איום צבאי מצד אויבים כלשהם.
לכן לדברי קנוהל, יש לתארך את חיבורה של פרשה זו לסוף המאה ה-11 לפנה”ס, לאחר הניצחון של ישראל על הפלשתים בימי שמואל ולפני המלכת שאול.
אך להבנתי ישנן מספר בעיות בטיעונים הנ”ל:
א) איזכור השבטים כיושבים כולם בנחלותיהם מתאים לזמן מעט קדום יותר מאשר חורבן ממלכת ישראל, כלומר לפני גלות שבטי עבר הירדן המזרחי בימי תגלת פלאסר בשנת 732 לפנה”ס.
ב) בברכות בהחלט יש איזכור ליריבות בין יהודה לשאר השבטים: “שְׁמַע יְהוָה קוֹל יְהוּדָה וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ” (לג,ז), יהודה מתואר למעשה כמי שמנותק מ”עמו”.
ד) אם נניח שהברכות הן יצירה ‘ישראלית’ מממלכת ישראל, מובן ביותר מדוע יהודה תופס מקום שולי יחסית בברכות. זה גם מסביר מדוע הברכה מאחלת ליהודה שיהיה מובא לעמו כנ”ל, ולא שעמו יכיר בו. עם זאת יש לציין שכפי שכבר דובר בעבר, את פסוק יא יש לשייך לסיום ברכתו של יהודה, ובכך איפוא יש לו ברכה מכובדת ולא שולית וקצרה.
ה) יש בהחלט אזכור למלך משבטי יוסף: “תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו” (לג,טז). נזר = כתר מלכות. כלומר שוב ישנה כאן מלכות ישראלית, מהתאם להנחה שזו יצירה ישראלית ולא יהודאית.
ו) אי אזכור עוצמתו של בנימין יכולה גם לרמז על איחורה של הברכה, מאוחר בהרבה למפלת מלכות שאול ובנו.
ז) טעות ברורה. מהברכות משתמע שעדיין ישנם איומים צבאיים על השבטים. ראובן מתברך ב”יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת” (לג,ו), יהודה מתברך ב”וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה” וב”בָּרֵךְ יְהוָה חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו וּמְשַׂנְאָיו מִן יְקוּמוּן” (יא), ובנימין מתברך ב”יְדִיד יְהוָֹה יִשְׁכֹּן לָבֶטַח” (יב), ויוסף מתברך ב”וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ” (יז).
כך שבהחלט ניתן לומר שמשתקפים מהברכות איומים צבאיים מידי אויבים שעל כן מתברכים השבטים שיחזיקו מעמד ואף ינצחו את אויביהם והקמים עליהם.
אני משער שהברכות נכתבו בימי שושלת עמרי ואחאב או מאוחר יותר בימי ירבעם השני, אז היתה ממלכת ישראל אימפריה של ממש, שאף יהודה היתה וסאלית שלה. אז למעשה כל שבטי ישראל היו כפופים למלך אחד, בין באופן ישיר ובין באופן עקיף. ומתאימים דברי המשורר האומר “וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל” (ה).
בברכות למעשה הדגש על הנושא הצבאי, קיים בעיקר אצל יהודה ויוסף. אך יוסף מתואר כגדול ועוצמתי וכחזק המנצח את אויביו (וכבעל נחלה מבורכת בגשם ומלאת מגדים – כלכלה חזקה), בעוד יהודה מתואר כחלש הזקוק לעזרה כדי להנצל מאויביו.