על אלקנה מסופר שהיה עולה עם משפחתו לשילה, כדי לזבוח את “זבח הימים” (שמ”א א,כא; ב,יט). מצוין שאלקנה היה עושה כך “שנה בשנה” (שם א,ז) ו”מימים ימימה” (שם א,ג; ב,יט), כלומר פעם בשנה היה עולה לשילה לזבוח את “זבח הימים” (ראה שמ’ יג,י; שופ’ יא,מ; כא,יט).
מה הוא אותו “זבח הימים”? האם הוא חלק מחג ציבורי או משהו משפחתי?
מהסיפור אודות אלקנה עולה, שעלייתו של אלקנה לשילה לא היתה כחלק מאירוע ציבורי. שכן לא מוזכר לא חג ולא נזכרת חגיגה ולא התקהלות של אנשים בשילה, אלא רק אלקנה ובני ביתו נזכרים כמי שעולים. משתמע מכאן שהיה זה אירוע פרטי-משפחתי, אירוע שאינו חורג מגבולות המשפחה וללא משמעות ציבורית.
“זבח הימים” נזכר גם בהקשר נוסף: “אִם-פָּקֹד יִפְקְדֵנִי אָבִיךָ וְאָמַרְתָּ נִשְׁאֹל נִשְׁאַל מִמֶּנִּי דָוִד לָרוּץ בֵּית-לֶחֶם עִירוֹ כִּי זֶבַח הַיָּמִים שָׁם לְכָל-הַמִּשְׁפָּחָה” (שמ”א כ,ו).
פסוק זה מדבר על בריחתו של דוד משאול, כשדוד אומר ליונתן בן שאול שיאמר לאביו שהוא נעדר מארוחת המלך, בשל “זבח הימים” שנעשה לכל משפחתו.
מהדברים משתמע שוב ש”זבח הימים” הינו אירוע משפחתי, וראו גם “וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי נָא כִּי זֶבַח מִשְׁפָּחָה לָנוּ בָּעִיר” (שמ”א כ,כט). יונתן מוסר לשאול את דברי דוד, אך במקום לומר “זבח הימים” הוא אומר “זבח משפחה”.
מתוך הסיפור עולה גם שלא היה ל”זבח הימים” המשפחתי, תאריך קבוע וידוע, אלא כנראה כל משפחה נהגה את הזבח בזמן אחר (אולי לזכר מאורע משפחתי שלהם). שכן לולי זה שדוד היה צריך לברוח משאול, היה נשאר לאכול עם שאול, מכאן שלא היה אותו יום “זבח הימים”.
כמו כן לא היה זה לכבוד ראש-חודש, שכן דוד השתמש בסיבת הזבח כדי להסביר את העדרו מהארוחה ביום השני ולא מארוחת יום החודש.
[ואגב, הארוחה אצל שאול ביום השני לא היתה לכבוד ראש-חודש כפי שמשתמע מלשון הפסוק שלפנינו: “וַיְהִי מִמָּחֳרַת הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וַיִּפָּקֵד מְקוֹם דָּוִד” (שמ”א כ,כז), א’, שכן הניסוח “החודש השני” קשה, ב’, מתרגום-השבעים עולה שהנוסח העברי שעמד בפני המתרגם היה “ויהי ממחרת החודש ביום השני” בתוספת המילה “ביום” החסרה בנוסח המסורה. כלומר, שזבח המשפחה היה לכאורה ביום השני לחודש, ולא לכבוד ראש-החודש.]
נמצאנו למדים, שבתקופת השופטים ובראשית תקופת המלוכה, היה מנהג עממי משפחתי הנקרא בשם “זבח הימים”, שאודותיו אין אנו יודעים הרבה. אך כאמור מן הכתובים עולה, שהיה זה נוהג שכל משפחה נהגה בה על-פי מנהגיה המשפחתיים ובזמנים שונים.
וראו בהרחבה בנושא במאמרו של פרופ’ מנחם הרן כאן.
בקשר ל”זבח הימים”, עומד הרן על נקודה מעניינת. שבעוד אלקנה היה עולה לשילה כדי להקריב את הזבח, מדברי דוד עולה שאצל משפחתו נהגו לזבוח בבית-לחם ולא לזבוח במקדש.
אך לדברי הרן, ייתכן שבבית-לחם היה מקדש מקומי, כפי שהיה בחברון לדוגמה (שמ”ב טו,ז). לדבריו, ניתן למצוא משמעות שכזו בסיפור פילגש בגבעה, שם נאמר “וַיֹּאמֶר אֵלָיו עֹבְרִים אֲנַחְנוּ מִבֵּית-לֶחֶם יְהוּדָה עַד-יַרְכְּתֵי הַר-אֶפְרַיִם–מִשָּׁם אָנֹכִי וָאֵלֵךְ עַד-בֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וְאֶת-בֵּית יְהוָה אֲנִי הֹלֵךְ וְאֵין אִישׁ מְאַסֵּף אוֹתִי הַבָּיְתָה” (שופ’ יט,יח). ייתכן שהכונה בפסוק שהלך מהר-אפשרים עד בית לחם ביהודה מכיון הוא הולך ל”בית יהוה” במקום.
מקור אפשרי נוסף, הוא המסופר על שמואל שחשש משאול בלכתו לבית-לחם למשוח את דוד למלך, שנאמר לו: “וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי וַיֹּאמֶר יְהוָה עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּחַ לַיהוָה בָּאתִי” (שמ”א טז,ב). שאם הכוונה היא ששמואל ייאמר שבא לזבוח במקדש בבית-לחם, יובן לשאול יותר מדוע הלך שמואל לבית-לחם, בעוד אם סתם רצה לזבוח זבח מדוע עשה כך דווקא בבית-לחם.
המקורות הללו שמציין הרן אינם מוכרחים כלל, וניתן בניקל לפרשם באופן אחר, אבל עדיין זו אפשרות.