ס’ זכריה מיוחס לזכריה הנביא, שחי בתחילת תקופת שיבת-ציון, כנזכר בפסוק הפתיחה לספר: “בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הָיָה דְבַר יְהוָה אֶל זְכַרְיָה בֶּן בֶּרֶכְיָה בֶּן עִדּוֹ הַנָּבִיא לֵאמֹר” (זכר’ א,א).
והנה בשנת 1785, טען הארכבישוף האנגלי ניוקום, שרוב החצי השני של ס’ זכריה (פרקים ט-יד), אינו משל זכריה הנביא בן זמנו של חגי הנביא, אלא מנביא אחר!
בפוסט זה אביא את ההוכחות לטיעון זה, ואביא את ההשערה מי הוא הנביא הזה ובאיזו תקופה חי.
הסיבות שהביאו את כל החוקרים כמעט, להסכים שפרקים ט-יד בזכריה הינם ממקור אחר, הינן אלו:
א) נבואות מתוארכות רק בחצי הראשון של הספר (א,א וז; ז,א).
ב) השמות הבולטים של תקופתו של זכריה, נזכרים רק בחלק הראשון של הספר: זכריה הנביא (א,א וז; ז,א וח), יהושע בן יהוצדק (ג,א וג וו וח וט; ו,יא), זרובבל (ד,ו וז וט וי).
ג) בחלק הראשון המקביל/הניגוד ל”יהודה”, הוא “ישראל” (ב,ב; ח,יג) או “ירושלים” (א,יב; ח,טו). בעוד בחלק השני מול “יהודה” ניצבים “אפרים” (ט,י ויג; י,ז) ו”בית יוסף” (י,ו).
ד) בחלק הראשון נזכרות מהאומות רק “בבל” ו”שנער” (ב,יא; ה,יא; ו,י), ובחלק השני נזכרות אומות רבות – אשור (י,י ויא), אשדוד (ט,ו), אשקלון (ט,ה), דמשק (ט,א), חדרך (ט,א), חמת (ט,ב), יון (ט,יג), מצרים (י,י ויא; יד,יח ויט), עקרון (ט,ה וז), צור (ט,ב וג), צידון (ט,ב), עזה (ט,ה), פלשתים (ט,ו).
ה) רק בחלק הראשון הנבואות של הנביא באות דרך מלאך (א,ט ויא ויב ויג ויד; ב,ב וז; ג,א וג וה וו; ד,א וד וה; ה,ה וי; ו,ד וה).
ו) רק בחלק הראשון הנביא “רואה” מראות נבואה (א,ט; ב,א וה; ה,א וט; ו,א).
ז) בחלק הראשון שכיח הלשון “כה אמר יהוה” (א,ג, וד ויד וטז ויז; ב,יב; ג,ז; ו,יב; ז,ט; ח,ב וג וד וו וז וט ויח ויט וכ וכג), בעוד בחלק השני נזכר פעם אחת בלבד (יא,ד). במקום זה בחלק השני בא הלשון “משא דבר יהוה” (ט,א; יב,א).
ח) רק בחלק הראשון שכיח הלשון “ויהי/היה דבר יהוה” (א,א וז; ד,ו וח; ו,ט; ז,א וד וח; ח,א ויח).
ט) בחלק השני שכיח הלשון “ביום ההוא” (ט,טז; יא,יא; יב,ג וד וו וח וט ויא; יג,א וב וד; יד,ג וד וו וח וט ויג וכ וכא) – 19 פעם, ובחלק הראשון נזכר רק 3 פעמים (ב,טו; ג,י; ו,י).
י) החלק הראשון משתמש רק במילה “אני” (א,ט וטו; ב,ט; ה,ב; ז,ה; וח,ח ויא וכא), בעוד המילה “אנכי” נזכרת רק בחלק השני (יא,ו וטז; יב,ב; יג,ה).
יא) החלק הראשון משתמש במילה “צבאות” 44 פעמים! בעוד בחלק השני המילה מופיעה 9 פעמים בלבד.
יב) רק בחלק הראשון מופיעה המילה “לאמר” (28 פעם!).
מכל אלו יחדיו, העלו החוקרים שיש לייחס את פרקים ט-יד בזכריה, לנביא אחר, אחד או יותר, ולא לזכריה הנביא מימי שיבת ציון.
אך לאיזו תקופה יש לייחס את הפרקים הללו?
רבו בענין זה הדעות, יש שהקדימו את זמנם לימי המלך עוזיהו (המאה ה-8 לפנה”ס), ויש שאיחרו את זמנם לימי אנטיוכוס השלישי (תחילת המאה ה-2 לפנה”ס), ויש דעות ביניים לא מעטות.
לפני שנדון בתיארוך פרקים אלו, יש לציין שלפחות בשלב זה, יש לחלק את הפרקים הללו ללפחות שני קונטרסים, על-פי שתי ה”משא”ות. משא א’: פרקים ט-יא, הנפתח ב”משא דבר יהוה” (ט,א). ומשא ב’: פרקים יב-יד, הנפתח בכותרת דומה “משא דבר יהוה” (יב,א).
נצטרך לתארך כל “משא” בנפרד, שכן אין הכרח שיצאו מידי נביא אחד או בתקופה אחת.
נקודות ב”משא א'” החשובות לתיארוך:
א) ארבע ערי פלשתים, אשדוד, אשקלון, עקרון ועזה, עומדות על תילם (ט,ה-ו).
ב) לירושלים יש מלך (ט,ט).
ג) עדיין קיימת החלוקה של עם-ישראל לשני גושים: “יהודה” ו”אפרים” (ט,י ויג; י,ו).
ד) משמע שיהודה עדיין על אדמתם, בעוד אפרים כבר גלו.
על יהודה נאמר “עַל הָרֹעִים חָרָה אַפִּי וְעַל הָעַתּוּדִים אֶפְקוֹד כִּי פָקַד יְהוָה צְבָאוֹת אֶת עֶדְרוֹ אֶת בֵּית יְהוּדָה וְשָׂם אוֹתָם כְּסוּס הוֹדוֹ בַּמִּלְחָמָה: מִמֶּנּוּ פִנָּה מִמֶּנּוּ יָתֵד מִמֶּנּוּ קֶשֶׁת מִלְחָמָה מִמֶּנּוּ יֵצֵא כָל נוֹגֵשׂ יַחְדָּו: וְהָיוּ כְגִבֹּרִים בּוֹסִים בְּטִיט חוּצוֹת בַּמִּלְחָמָה וְנִלְחֲמוּ כִּי יְהוָה עִמָּם וְהֹבִישׁוּ רֹכְבֵי סוּסִים” (י,ג-ה).
ואילו על אפרים נאמר “וְגִבַּרְתִּי אֶת בֵּית יְהוּדָה וְאֶת בֵּית יוֹסֵף אוֹשִׁיעַ וְהוֹשְׁבוֹתִים כִּי רִחַמְתִּים וְהָיוּ כַּאֲשֶׁר לֹא זְנַחְתִּים כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱנֵם: וְהָיוּ כְגִבּוֹר אֶפְרַיִם וְשָׂמַח לִבָּם כְּמוֹ יָיִן וּבְנֵיהֶם יִרְאוּ וְשָׂמֵחוּ יָגֵל לִבָּם בַּיהוָה: אֶשְׁרְקָה לָהֶם וַאֲקַבְּצֵם כִּי פְדִיתִים וְרָבוּ כְּמוֹ רָבוּ: וְאֶזְרָעֵם בָּעַמִּים וּבַמֶּרְחַקִּים יִזְכְּרוּנִי וְחָיוּ אֶת בְּנֵיהֶם וָשָׁבוּ: וַהֲשִׁיבוֹתִים מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאַשּׁוּר אֲקַבְּצֵם וְאֶל אֶרֶץ גִּלְעָד וּלְבָנוֹן אֲבִיאֵם וְלֹא יִמָּצֵא לָהֶם: וְעָבַר בַּיָּם צָרָה וְהִכָּה בַיָּם גַּלִּים וְהֹבִישׁוּ כֹּל מְצוּלוֹת יְאֹר וְהוּרַד גְּאוֹן אַשּׁוּר וְשֵׁבֶט מִצְרַיִם יָסוּר” (שם,ו-יג).
כלומר, בעוד הנבואה על יהודה מדברת על גבורה ועל ניצחון, הנבואה על אפרים מדברת על כך שהם בגלות ושהאל יחזיר אותם מהגלות.
ה) האימפריות הדומיננטיות, הן אשור ומצרים. ראה “וְהוּרַד גְּאוֹן אַשּׁוּר וְשֵׁבֶט מִצְרַיִם יָסוּר” (י,יא), אליהם גלו אפרים “וַהֲשִׁיבוֹתִים מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאַשּׁוּר אֲקַבְּצֵם” (שם,י).
ו) נזכרים בני יון, מה שלכאורה מתאים דווקא לתקופה ההלניסטית או מעט קודם בתקופת הפרסית. ראה “וְעוֹרַרְתִּי בָנַיִךְ צִיּוֹן עַל בָּנַיִךְ יָוָן” (ט,יג).
על-פי נקודות אלו, נראה לתארך את משא א’, בין גלות אשור (בשנת 721 לפנה”ס), לבין נפילת האימפריה האשורית בידי בבל ומדי (בשנת 612 לפנה”ס), לפני מות יאשיהו (בשנת 609 לפנה”ס).
ומה שנזכרו בני-יון, אינו ראיה לאיחור נבואה זו. שכן ייתכן שזה מתייחס לשכירי החרב היווניים שהיו אז באיזור.
מבנה המיוחס כקבר זכריה הנביא
נקודות ב”משא ב'” לתיארוך:
א) שוב ושוב נזכר “בית דוד”, וכגוף הדומיננטי ביהודה ובירושלים בפרט (יב,ז וח וי ויב; יג,א), מה שלא מתאים לאחר חורבן יהודה (בשנת 586 לפנה”ס).
ב) הנביא מתנבא על הסרת האלילות (שכבר לא היתה קיימת מימי שיבת-ציון ואילך). ראה “וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת אַכְרִית אֶת שְׁמוֹת הָעֲצַבִּים מִן הָאָרֶץ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד” (יג,ב. ר’ הושע ב,יט בלשון דומה).
ג) הנביא מדבר לדור שהחרדה מרעידת-האדמה בימי עוזיהו (באמצע המאה ה-8 לפנה”ס), עדיין חקוקה בזכרונו. ראה “וְנַסְתֶּם כַּאֲשֶׁר נַסְתֶּם מִפְּנֵי הָרַעַשׁ בִּימֵי עֻזִּיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה” (יד,ה).
ד) גבולות העיר ירושלים הנזכרות: “וְיָשְׁבָה תַחְתֶּיהָ לְמִשַּׁעַר בִּנְיָמִן עַד מְקוֹם שַׁעַר הָרִאשׁוֹן עַד שַׁעַר הַפִּנִּים וּמִגְדַּל חֲנַנְאֵל עַד יִקְבֵי הַמֶּלֶךְ” (יד,י), ידועים מהחיבורים של ימי בית-ראשון (ירמ’ לא,לז; מל”ב יד,יג).
ה) תיאור מלחמת הגויים על ירושלים (יב,ב ואילך), מתאימה רק מימי חזקיהו ואילך. אז החריב סנחריב את ערי יהודה הבצורות, ונותרה ירושלים העיר הבצורה היחידה (בשנת 701 לפנה”ס).
ו) בתיאור מלחמת העמים על ירושלים, לא נזכרו שמות העמים. רק לאחר תיאור המלחמה, נזכרת אומה אחת – “מצרים” יחד עם “כל הגוים” (יד,יח-יט). מאמצע המאה ה-7 לפנה”ס עד עלייתה של האימפריה הבבלית, שלטה מצרים באיזור, כשאשור כבר בדעיכה עד נפילתה בסוף המאה ה-7 לפנה”ס.
ז) נאמר “יִסּוֹב כָּל הָאָרֶץ כָּעֲרָבָה מִגֶּבַע לְרִמּוֹן נֶגֶב יְרוּשָׁלִָם” (יד,י). התיאור “מגבע לרמון” בא לציין את הנקודה הצפונית שבשטח ממלכת יהודה “גבע”, ואת הנקודה הדרומית “רמון”.
גבע היא כנראה זו שהיתה צפונית לבית-אל, ולא גבע-בנימין (ראה כאן). עיר זו היתה בשטח ממלכת ישראל עד לחורבנה ולאחר מכן חלק מהפחווה האשורית שומרון. יאשיהו הרחיב את שטח ממלכת יהודה צפונה לאחר שאשור נחלשה והיתה עסוקה במלחמות השרדות.
תיאור זה של “מגבע לרמון” מתאים לימי יאשיהו, כך גם נקודות נוספות במשא זה הרלוונטיות לתיארוך המשא.
האם את המשאות חיבר נביא אחד או יותר?
ניתן להצביע על הבדלי סגנון בין שתי המשאות:
א) משא א’ משתמש מספר פעמים במונח “גאון”, ראה “וְהִכְרַתִּי גְּאוֹן פְּלִשְׁתִּים” (ט,ו), “וְהוּרַד גְּאוֹן אַשּׁוּר” (י,יא), “שֻׁדַּד גְּאוֹן הַיַּרְדֵּן” (יא,ג).
ב) משא ב’ משתמש 16 פעם בביטוי “ביום ההוא” (יב,ג וד וו וח וט ויא; יג,א וב וד; יד,ד וו וח וט ויג וכ וכא), ו-5 פעמים בכינוי “בית דוד” (יב,ז וח וי ויב; יג,א).
לדעתי, אין די באלו להכריע שמדובר במשאות משני נביאים שונים, ויש לעיין בדבר.
מי היה הנביא הזה?
יש להזכיר את השערתו המעניינת של ברטהולד (1814), הרוצה לזהות את הנביא של המשאות (או אחד מהם), עם אדם בשם “זכריהו בן יברכיהו” בן דורו של ישעיהו. ראה “וְאָעִידָה לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ” (ישע’ ח,ב).
הפסוק אמנם אינו מספר שזכריהו המדובר היה נביא, אך קרוב לודאי שהיה אדם בעל מעמד, שכן העד הראשון “אוריה הכהן” היה הכהן-הגדול באותה תקופה (מל”ב טז,י ויא וטו וטז).
אם יש אמת בהשערה זו, ניתן להבין מדוע צורפו דבריו לדברי זכריה הנביא מימי שיבת ציון. שכן שמם דומה וטעו לחשוב שמדובר בנביא המאוחר. ראה “הָיָה דְבַר-יְהוָה אֶל-זְכַרְיָה בֶּן-בֶּרֶכְיָה בֶּן-עִדּוֹ הַנָּבִיא” (זכר’ א,א וז).1
[פורסם על-ידי במקור בפורום ביקורת המקרא באתר היידפארק – 28-29/10/2012, עם תיקוני ניסוח ותוספת]
- חוקרים כמו ר’ זאב יעב”ץ, הצביעו על מקור חז”לי, בו אולי מסתתרת שארית של מסורת קדומה, המתארכת את החלק השני של זכריה לנביא בן זמנו של ישעיהו.
בסדר-עולם-רבה המחבר מדבר על קבוצת נביאים שנתנבאו בתקופה אחת: הושע, עמוס, מיכה וישעיהו. אך בפתיחת דבריו מצטט המחבר, משום מה, פסוק מהחלק השני של ס’ זכריה.
ראה “הרי הוא אומר ‘ונסתם גיא הרי כי יגיע גיא הרים אל אצל וגו” (זכר’ יד,ה). ‘חזון ישעיהו בן אמוץ וגו” (ישעיה א,א), ‘דבר ה’ אשר היה אל הושע וגו” (הושע א,א), ‘דברי עמוס אשר היה וגו” (עמוס א,א), ‘דבר ה’ אשר היה אל מיכה המורשתי וגו” (מיכה א,א). מלמד שכולן נתנבאו בפרק אחד” (סדע”ר כ).
בהמשך אמנם מזכיר המחבר רק את ארבעת הנביאים הנזכרים בשמם, אך מה עושה הפסוק מזכריה בפתח דבריו?
לדברי יעב”ץ ואחרים, ייתכן שמרומזת כאן מסורת עלומה, הדומה להשערת החוקרים, לתארך את פרקים ט-יד בזכריה לתקופת ארבעת הנביאים הנזכרים.יש שציטטו קטע מעניין מהתלמוד, בו נזכר רבי עקיבא כמי שמקשר בדרך הדרש בין שתי הדמויות: “זכריהו בן יברכיהו” לבין “זכריה בן בכריה בן עדוא” הנביא.
ראה “אמר להן לכך אני מצחק דכתיב (ישע’ ח,ב) ‘ואעידב לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו’. וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני. אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה” (מכות כד,ב).ייתכן שישנו רמז נוסף לקיומה של דעה שכזו בחז”ל, ראה “ר’ הילל אומר אין להם משיח לישראל שכבר אכלוהו בימי חזקיה. אמר רב יוסף שרא ליה מריה לרבי הילל, חזקיה אימת הוה? בבית ראשון, ואילו זכריה קא מתנבי בבית שני ואמר (זכריה ט,ט) ‘גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלים הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא עני ורוכב על חמור ועל עיר בן אתונות” (סנהדרין צט,א).
קושייתו של רב יוסף על ר’ הילל הנה חזקה, שכן באמירתו “אין להם משיח לישראל” לאחר מות המלך חזקיהו, הוא מתעלם מנבואתו המאוחר יותר של זכריה הנביא בבית-שני על ביאת משיח.
אך אם היה וישנה דעה בחז”ל המסכימה על המחקר שהחלק השני של זכריה הינו מנביא בן הבית-הראשון, אזי אין קושיה בדברי ר’ הילל (ראה רש”י במקום שמובן מדבריו כביכול הוויכוח בין שני האמוראים, האם נבואת זכריה היא של זכריה המאוחר או של נביא בשם זכריה קדום יותר).