מסופר בתורה, שסמוך למותו של יעקב בהיותו חולה, הגיע אליו יוסף עם שני בניו, מנשה ואפרים. יעקב אמר לו ששני נכדיו הם כשניים מבניו – ראובן ושמעון וברך אותם בברכה המפורסמת “המלאך הגואל אותי …”.
מספר קשיים בסיפור מצביעים על כך שייתכן והסיפור הזה, על כל פנים חלקו העיקרי, אינו נמצא במיקומו המקורי.
עיון בפרשה (בר’ מח) מעלה שנידונים בה שני נושאים שונים בנוגע לאפרים ומנשה:
א. בפסוקים א-ז וכן בפסוקים כא-כב הנושא הוא הגדרת מעמדם של אפרים ומנשה כשני שבטים כבניו של יעקב עצמו, באמצעות מעמדו של יוסף כבכור המקבל “שכם אחד על אחיך” – חלק כפול בחלוקת הנחלות בארץ כנען.
ב. בפסוקים ח-כ, הנושא שונה, העדפתו של יעקב את אפרים הצעיר על פני מנשה הבכור.
ראיתי מאמר מרתק של הרב אלחנן סמט (כאן) המצביע על מספר קשיים בפרשה:
א. לאחר שיעקב כבר דיבר אודות אפרים ומנשה בפסוקים ה-ו, פתאום הוא כלל אינו מכיר אותם: “וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי אֵלֶּה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה” (ח-ט).
יעקב הלא דיבר אודותם אך רגע לפני, לכאורה בגלל שידע שיוסף הגיע אליו עם שני בניו – “וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת-מְנַשֶּׁה וְאֶת-אֶפְרָיִם (א). וגם אם נניח שלא שם לב עד עתה לנוכחותם, הלא כבר הכיר אותם כבר 17 שנה, כל תקופת היותו במצרים.
היה ניתן לומר שיעקב לא זיהה אותם כיון ש”וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת” (י), אבל לא כך מובן מתשובתו המפורטת של יוסף, המספר ליעקב מידע חדש, שאלו הם בניו שנולדו לו במצרים – “בזה” (עי’ רשב”ם ורד”ק), מידע שיעקב יודע כבר 17 שנה, מידע שהוא הזכיר בעצמו אך זה עתה: “שְׁנֵי-בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד-בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה” (ה). מה גם שמאיזכור לקות הראיה של יעקב רק לאחר מכן, משתמע שכפי הנראה אין זו הסיבה שלא הכירם.
ב. לאחר 17 שנה של יעקב במצרים (בר’ מז,כח-כט), היו אפרים ומנשה כבני 20 לכל הפחות, שכן הם נולדו עוד לפני שנות הרעב (בר’ מא,נ) ואילו יעקב הגיע למצרים בסוף שנת הרעב השניה (בר’ מה,יא). אך מהסיפור משתמע שהם ילדים קטנים שיוסף המבוגר מנהל אותם, ולא אנשים בוגרים: “קָחֶם-נָא אֵלַי” (ט), “וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו” (י), “וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם” (יב), “וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת-שְׁנֵיהֶם … וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו”.(יג). ועוד יותר מכך, הלא מסופר ששניהם עמדו בין ברכיו של יעקב, דבר בלתי אפשרי אם הם היו אנשים בוגרים, אך אפשרי אם הם שני ילדים קטנים – “וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם מֵעִם בִּרְכָּיו” (יב).
יעקב מברך את בני יוסף הקטנים (רמברנדט)
לדברי הרב סמט, ההסבר הוא שהקטע האמצעי בסיפור (מח,ח-כ) – אודות קדימותו של אפרים על פני אחיו מנשה הבכור וברכת יעקב לשניהם, הוא קטע השייך לסיפור פגישתו הראשונה של יעקב עם יוסף בהגיעו למצרים, 17 שנה קודם לכן.
שם ישנו רק קטע קצרצר, מה שהוא מעט תמוה, בפרט כשמיד אחר כך מסופר שיוסף פונה לדאוג לאחיו וכביכול נקטע היחס של יוסף לאביו המתרגש לראותו:
“וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת-יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל-צַוָּארָיו עוֹד. וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת-פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי” (בר’ מו,כט-ל).
והנה אם נצמיד את הקטע האמצעי בסיפורנו לקטע ההוא, נקבל סיפור רצוף והגיוני. בו יעקב מתעניין מי הם הילדים הקטנים שבאו עם יוסף, אותם הוא רואה לראשונה:
“וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת-יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל-צַוָּארָיו עוֹד.
וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת-פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי.
וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי-אֵלֶּה.
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר-נָתַן-לִי אֱלֹהִים בָּזֶה וַיֹּאמַר קָחֶם-נָא אֵלַי וַאֲבָרְכֵם.
וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן לֹא יוּכַל לִרְאוֹת וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם.
וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת-זַרְעֶךָ.
וַיּוֹצֵא יוֹסֵף אֹתָם מֵעִם בִּרְכָּיו וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו אָרְצָה.
וַיִּקַּח יוֹסֵף אֶת-שְׁנֵיהֶם אֶת-אֶפְרַיִם בִּימִינוֹ מִשְּׂמֹאל יִשְׂרָאֵל וְאֶת-מְנַשֶּׁה בִשְׂמֹאלוֹ מִימִין יִשְׂרָאֵל וַיַּגֵּשׁ אֵלָיו.
וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת-יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר וְאֶת-שְׂמֹאלוֹ עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה שִׂכֵּל אֶת-יָדָיו כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר.
וַיְבָרֶךְ אֶת-יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד-הַיּוֹם הַזֶּה.
הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל-רָע יְבָרֵךְ אֶת-הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ.
וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי-יָשִׁית אָבִיו יַד-יְמִינוֹ עַל-רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד-אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ-אֶפְרַיִם עַל-רֹאשׁ מְנַשֶּׁה.
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו לֹא-כֵן אָבִי כִּי-זֶה הַבְּכֹר שִׂים יְמִינְךָ עַל-רֹאשׁוֹ.
וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם-הוּא יִהְיֶה-לְּעָם וְגַם-הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא-הַגּוֹיִם.
וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת-אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה”.
עתה מובנת נקודה נוספת: עתה בראש הסיפור נאמר “וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת-פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי” (מו,ל), ובהמשך הסיפור, לאחר שיצא ליעקב להכיר גם את בניו של יוסף הוא חוזר ומוסיף – “וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת-זַרְעֶךָ” (מח,יא) – התלהבות המתאימה יותר לפגישתם הראשונה מאשר לפגישה עמם אחרי 17 שנה של חיים לצידם.
מה שמאוד מעניין הוא שלאחר חיבור שני חלקי הסיפור יחד, מתברר שישנו סיפור אחר דומה בסגנונו ועריכתו לסיפור מאוחד זה. כוונתי לסיפור פגישתו של יעקב עם עשו אחיו – שימו לב לדמיון הסגנוני והמבנה הסיפורי (החלקים הדומים בדגש):
“וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ. וַיִּשָּׂא אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-הַנָּשִׁים וְאֶת-הַיְלָדִים וַיֹּאמֶר מִי-אֵלֶּה לָּךְ וַיֹּאמַר הַיְלָדִים אֲשֶׁר-חָנַן אֱלֹהִים אֶת-עַבְדֶּךָ” (בר’ לג,ד-ה).
“וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל-צַוָּארָיו עוֹד. […] וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי-אֵלֶּה. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר-נָתַן-לִי אֱלֹהִים בָּזֶה“.
הרב סמט רואה בסיפור המקוטע הזה, דבר שהוא לדעתו תופעה בסיפור המקראי, תופעה שהוא מכנה בשם “הסיפור המפוצל”. אמנם להבנתי במקרה הזה עכ”פ, סביר יותר שעורך מאוחר העביר את הקטע הנדון ממקומו המקורי להיכן שהוא היום (אולי כדי לאחד את הדיבורים אודות עתידם של אפרים ומנשה למקום אחד).
אסמכתא לכך, מכך שמספר פעמים במקרא אנו מוצאים שקטעים החשודים כערוכים וכמי שהוכנס להם קטע נוסף, אנו מוצאים סביבם חספוסים בטקסט. והנה במקרה זה קודם את הקטע המדובר פסוק בעייתי ביותר (הארכתי אודותיו כאן), פסוק שפרשני המקרא לא הצליחו למצוא לקיומו ולמיקומו הסבר מניח את הדעת. כוונתי לפסוק: “וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת-אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם” (בר’ מח,ז), פסוק תלוש ובלתי מובן בסיפור.
אך אם אכן נוסף כאן הקטע (פסוקים ח-כ) אודות ברכת יעקב לאפרים ומנשה, ייתכן שאין כאן רק תוספת קטע אלא שהקטע בא להחליף קטע טקסט אחר שהיה כאן, קטע שמשום מה לא נמחק לגמרי אלא נותר ממנו פסוק אחד, שנותר חסר הבנה.
ממליץ לך לקרוא את דברי הרב סמט במקורם (כאן), הכתובים בצורה ברורה ומפורטת יותר.
מעניין !