באלפבית היהודי ישנן חמש אותיות “מנצפך” שנכתבות שונה על פי המיקום שלהן, שכשהן נכתבות בסוף מילה הן נכתבות בצורה שונה. בכתב בעברי העתיק (המכונה “דעץ”) אין צורות כפולות לאותיות, והן קיימות רק בכתב המכונה “אשורי”.
המקור של הכתב ה”אשורי” שנהג מימי בית-שני ואילך, הוא בכתב הארמי שנהג באימפריה הפרסית, כשהארמית שימשה כשפה בין-לאומית “לינגואה פרנקה”. ולמעשה בכתב הארמי גם אין צורות כפולות לאותיות מנצפ”ך, אלא רק צורה אחת לכל אות.
והמעניין הוא שבכתב הארמי קיימות רק צורות הדומות לאלו: “מ“, “ן”, “ץ”, “ף” ו”ך”, ששימשו גם באמצע מילה וגם בסופה. כשהצורות “ם“, “נ”, “צ”, “פ” ו”כ” אינן קיימות. צורות אלו נוצרו בתקופה מאוחרת בתקופת בית-שני, כנראה מטעמי נוחיות הכתיבה.
יש לציין שבמקרא ישנה מילה בה בכתיב יש את הצורה המחודשת של אות מ”ם – “ם” באמצע מילה: “לםרבה (למרבה) המשרה ולשלום אין-קץ” (ישע’ ט,ה) ומצד שני גם את הצורה הרגילה “מ” בסוף מילה: “ואהי שבר בחומת ירושלם, אשר המ-פרוצים (הם פרוצים), ושעריה, אכלו באש” (נחמ’ ב,יג).
כמו כן ב”כתובת עוזיהו” מימי בית-שני, נכתב בשורה האחרונה “לכה התית טמי עוזיה מלך יהודה ולא לםפתח” ב”ם” באמצע מילה במקום ‘למפתח’ עם “מ” באמצע מילה, למרות שהכותב כתב “כ” באמצע מילה, ו”ך” בסוף מילה, ואפילו “מ” באמצע מילה. מדובר כנראה בטעות סופר, שנבע אולי מכך שהצורות של “מנצפ”ך היו חדשות יחסית לתקופתו של כותב הכתובת.
לעניין זה יש להזכיר את דברי חז”ל האומרים “אמר רב חסדא מ”ם וסמ”ך שבלוחות בנס היו עומדין” (שבת קד,א), כשכוונתם לצורה “ם”. לפי מה שראינו צורה זו היא צורה מחודשת שלא היתה קיימת בכתב-הארמי המקורי, אלא היא המצאה מאוחרת לתקופת שיבת-ציון.