ב’ספר הברית‘ נאמר אודות אכילת בשר בהמה שנטרפה: “ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשלכון אתו” (שמ’ כב,ל). ס”ד מרחיב את האיסור לכל בשר נבילה: “לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכר לנכרי כי עם קדוש אתה לה’ אלהיך” (דב’ יד,כא).
לעומת סה”ב [- ספר הברית] וס”ד [- ספר דברים], מעיון בס”כ [- ספר כוהנים, המקור הכוהני] עולה, כי אסכולה זו סבורה שאין איסור על העם לאכול נבלה וטרפה, איסור כזה חל על הכהנים בלבד!
בין שתי פרשיות העריות (ויק’ יח וכ) יש דמיון רב ומאידך ישנם גם הבדלים רבים, שיש בהם להעיד אולי שמקור שני הפרקים ממקורות שונים.
שני הפרקים דנים בעברות דומות, ומכללן ב-12 עברות מסויימות:
א) נתינתו זרעו למולך (יח,כא; כ,ב-ה), ב) ניאוף אשת איש (יח,כ; כ,י), ג) אשת אביו (יח,ח; כ,יא), ד) כלתו אשת בנו (יח,טו; כ,יב), ה) זכר (יח,כב; כ,יג), ו) אשה ובתה (יח,יז; כ,יד), ז) בהמה (יח,כג; כ,טו-טז), ח) אחותו (יח,ט ויא; כ,יז), ט) נדה (יח,יט; כ,יח), י) אחות אביו או אמו (יח,יב-יג; כ,יט), יא) דודתו (יח,יד; כ,כ), יב) אשת אחיו (יח,טז; כ,כא). המשך…
בציווי אודות טיהור המצורע נאמר “וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי-צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב: וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת-הַצִּפּוֹר הָאֶחָת-אֶל-כְּלִי-חֶרֶשׂ עַל-מַיִם חַיִּים: אֶת-הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת-עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת-שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת-הָאֵזֹב וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה עַל הַמַּיִם הַחַיִּים: וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן-הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת-הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה” (ויק’ יד,ד-ז).
כלומר, על הכהן לקחת שתי ציפורים, ולשחוט אחת ואת השניה לשלוח מחוץ לעיר.