בפרשת ‘משפט הכהנים’ בספר דברים ישנו חצי משפט הנראה כמשובש במעט, שנסתבכו בו הפרשנים להסבירו – “לבד ממכריו על האבות”. בפוסט זה אציג הסבר סביר ומתקבל על הדעת שאמרו בענין.
נאמר “וְכִי יָבֹא הַלֵּוִי מֵאַחַד שְׁעָרֶיךָ מִכָּל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הוּא גָּר שָׁם וּבָא בְּכָל אַוַּת נַפְשׁוֹ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה: וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם יְהוָה אֱלֹהָיו כְּכָל אֶחָיו הַלְוִיִּם הָעֹמְדִים שָׁם לִפְנֵי יְהוָה: חֵלֶק כְּחֵלֶק יֹאכֵלוּ לְבַד מִמְכָּרָיו עַל הָאָבוֹת” (דב’ יח,ו-ח).
ע”פ הנאמר בס”ד, לוי הרוצה לכהן במקדש, יכול להצטרף לאלו המשרתים שם. כשהוא מקבל כמו כולם חלק שוה במתנות הכהונה שהוזכרו קודם לכן (שם,ג-ה) – “חלק כחלק” (ראו בהרחבה כאן) . הפסוק ממשיך ואומר שאף שמתחלקים המשרתים במקדש שוה בשוה בכל, דבר אחר יוצא מכלל זה – “לבד ממכריו על האבות”.
בדבר זה הסתבכו הפרשנים בפירוש מילים אלו – “לבד ממכריו על האבות”. ראיתי שיש הרוצים לפרש את הדברים, ע”פ הנאמר בסיפור שיפוץ המקדש בידי יהואש מלך יהודה.
שם מסופר שיהואש בימי יהוידע הכהן תיקן שהכהנים יקבלו את כספי הנדבות של העם, ובתמורה לכך על הכהנים לשפץ את המקדש.
וכך נאמר שם: “וַיֹּאמֶר יְהוֹאָשׁ אֶל הַכֹּהֲנִים כֹּל כֶּסֶף הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יוּבָא בֵית יְהוָה כֶּסֶף עוֹבֵר אִישׁ כֶּסֶף נַפְשׁוֹת עֶרְכּוֹ כָּל כֶּסֶף אֲשֶׁר יַעֲלֶה עַל לֶב אִישׁ לְהָבִיא בֵּית יְהוָה: יִקְחוּ לָהֶם הַכֹּהֲנִים אִישׁ מֵאֵת מַכָּרוֹ וְהֵם יְחַזְּקוּ אֶת בֶּדֶק הַבַּיִת לְכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא שָׁם בָּדֶק” (מל”ב יב,ה-ו).
לפי תיאור זה כספי התרומות למקדש לא היו מתחלקים שוה בשוה בין הכהנים, אלא כל כהן קיבל כספים מאת מכריו, כנראה ככספי תמיכה. דרישתו של יהואש היתה שבתמורה לכך יתחזקו הכהנים את מבנה המקדש על חשבון הכספים שהם מקבלים ממכריהם.
בפועל מה שקרה הוא שהכהנים לקחו את כספי הנדבות לעצמם, אך לא שיפצו ותחזקו את מבנה המקדש. בעקבות כך ציוה יהואש שיפסיקו הכהנים לקבל את כספי הנדבות לעצמם, אלא יאספו כלל כספי התרומות בתיבה שהועמדה לצד המזבח, לשם יכניסו הכהנים את כל הכספים. לאחר שתתמלא התיבה, ישתמשו בכספים לשיפוץ המקדש כשהכספים עומדים בפיקוחם של סופר המלך והכהן הגדול.
“וַיְהִי בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה לַמֶּלֶךְ יְהוֹאָשׁ לֹא חִזְּקוּ הַכֹּהֲנִים אֶת בֶּדֶק הַבָּיִת: וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ יְהוֹאָשׁ לִיהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וְלַכֹּהֲנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מַדּוּעַ אֵינְכֶם מְחַזְּקִים אֶת בֶּדֶק הַבָּיִת וְעַתָּה אַל תִּקְחוּ כֶסֶף מֵאֵת מַכָּרֵיכֶם כִּי לְבֶדֶק הַבַּיִת תִּתְּנֻהוּ: וַיֵּאֹתוּ הַכֹּהֲנִים לְבִלְתִּי קְחַת כֶּסֶף מֵאֵת הָעָם וּלְבִלְתִּי חַזֵּק אֶת בֶּדֶק הַבָּיִת: וַיִּקַּח יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן אֲרוֹן אֶחָד וַיִּקֹּב חֹר בְּדַלְתּוֹ וַיִּתֵּן אֹתוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ מִיָּמִין בְּבוֹא אִישׁ בֵּית יְהוָה וְנָתְנוּ שָׁמָּה הַכֹּהֲנִים שֹׁמְרֵי הַסַּף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵית יְהוָה: וַיְהִי כִּרְאוֹתָם כִּי רַב הַכֶּסֶף בָּאָרוֹן וַיַּעַל סֹפֵר הַמֶּלֶךְ וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וַיָּצֻרוּ וַיִּמְנוּ אֶת הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בֵית יְהוָה” (שם,ז-יא).
מפסוקים אלו אנו למדים, שהכהנים היו מקבלים מתנות כהונה מהמכרים שלהם. יתכן שהכונה היא שיושבי עירו ו/או משפחתו וכדו’ היו מחזיקים את הכהנים המשרתים במקדש.
לפי זה הניקוד של הציווי הדויטרונומיסטי צריך כנראה להיות “לְבַד מִמַּכָּרָיו עַל הָאָבוֹת”. כשהכונה היא שהמשרתים במקדש מתחלקים בשווה רק ממה במה ששייך למקדש ולכולם, אבל לא מתחלקים במה שניתן לכל אחד באופן אישי ממכריו ומשפחתו.
למעשה רשב”ם (דב’ יח,ח) כבר מצביע על הקשר בין הציווי הדויטרונומיסטי לסיפור שיפוץ המקדש של יהואש, רק שהוא מפרש את הציווי כמדבר על רשות זביחה ולא על חלוקה.
ראו דבריו: “לבד ממכריו על האבות – לפי הפשט כמו ‘איש מאת מכרו’, אם יש לו שום קרוב מאבותיו שיתן לו קרבנו לעשותו, הוא יש לו רשות להקריבו אע”פ שאינו ממשמרה זו”.
אבן עזרא (שם) מזכיר פירוש שכזה, אבל דוחה אותו: “יש אומרים שהוא כמו ‘מאת מכריכם’ בדרך רחוקה מעט, ולא אבה הדקדוק”.
דומני שיש לפרש את המילים “על האבות”, שהכוונה היא שהלוי המכהן נהנה כמו המכהנים האחרים במקדש מתרומות מכריהם, רק שיש סייג להגדרה של ‘מכר’ – “על האבות”, כלומר מכרים ממשפחתו הרחבה ולא כל מכר שהוא. “על האבות” במובן של ‘לבית אבותיו’.
שאלה הראויה להישאל, היא האם החוק משקף מצב של לפני השינוי שעשה יהואש, או שאחרי שיפוץ המקדש בימי יהואש חזרה הנורמה לקדמותה שהכהנים קיבלו כספים ממכריהם. ויל”ע.