נאמר “וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל: מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה וּמִן הָעוֹף וְכֹל אֲשֶׁר רֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה: שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת נֹחַ” (בר’ ז,ז-ט).
חוקרים רבים נסתבכו עם קטע זה לאיזה מן המקורות לשייכו, לס”י (או סי”א1), לס”כ או לשניהם.
הסיבה העיקרית שגרמה לחוקרים לשייך עכ”פ חקר מקטע זה לס”כ, הוא פסוק ט’ המדבר על כניסת בעלי החיים “שניים שניים” בלא חילוק בין הבהמה הטהורה לזו שאינה טהורה.
וכך ר”א פרידמן (מי כתב את התנ”ך, 1995, עמ’ 219) משייך את הפסוק הראשון (ז) לס”י, ואילו את שני הפסוקים הנוספים (ח-ט) לס”כ. לעומתו, ב”י שורץ לדוג’ (ש”י לשרה יפת, עמ’ 144), משייך גם את רוב פסוק ח’, עד “וכל אשר רמש וכו'” גם כן לס”י.
להבנתי, יש להניח שבמקורו הקטע כולו הוא בעיקרו מס”י/סי”א, כשהנוסח שלפנינו הוא לאחר ‘נגיעה’ של העורך.
לגבי עצם שיוך הקטע לס”י/סי”א, יש לקחת בחשבון את הנקודה שאחת הכפילויות שהצביעו עליהן במחקר (עליהן ועוד הארכתי כאן), היא תיאור כניסת נח לתיבה, כשהתיאור המוסכם במחקר כמיוחס לס”כ הוא קטע אחר, גם בו נזכרת כניסת בעלי החיים אל התיבה “שניים שניים” ובו הלשון והסגנון מתאימים לחלקים הקודמים בפרשה המשוייכים לס”כ ולא לס”י/סי”א:
“בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה בָּא נֹחַ וְשֵׁם-וְחָם וָיֶפֶת בְּנֵי-נֹחַ וְאֵשֶׁת נֹחַ וּשְׁלֹשֶׁת נְשֵׁי-בָנָיו אִתָּם אֶל-הַתֵּבָה: הֵמָּה וְכָל-הַחַיָּה לְמִינָהּ וְכָל-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ לְמִינֵהוּ וְכָל-הָעוֹף לְמִינֵהוּ כֹּל צִפּוֹר כָּל-כָּנָף: וַיָּבֹאוּ אֶל-נֹחַ אֶל-הַתֵּבָה שְׁנַיִם שְׁנַיִם מִכָּל-הַבָּשָׂר אֲשֶׁר-בּוֹ רוּחַ חַיִּים: וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל-בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים” (ז,יג-טז).
נמצא איפוא, שהקטע הנדון אמור לכאורה להיות משוייך כולו לס”י, מה שמתאים לדוג’ עם ההתייחסות לבהמה הטהורה ולבהמה אשר איננה טהורה, שהיא מס”י כמובן.
יש לשים לב לכך שהקטע הנדון ממוקם בתוך “חזרה מקשרת“: “וְנֹחַ בֶּן-שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְהַמַּבּוּל הָיָה מַיִם עַל-הָאָרֶץ” (ז,ו) – “וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל-הָאָרֶץ: בִּשְׁנַת שֵׁשׁ-מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי-נֹחַ” (ז,י-יא). חזרה מקשרת זו מחזקת בהחלט את הסבירות לכך שהקטע הנדון הוא אכן קטע אחד ובעיקרו ממקור אחד.
רק מה, לכאורה העיקר חסר מן הספר, שכן לפי ס”י מהבהמה הטהורה יש להביא שבעה שבעה ולא שניים שניים כפי שעולה מהנוסח שלפנינו (ט), וזו הסיבה העיקרית שהחוקרים שייכו את חלקו של קטע זה לס”כ.
להבנתי, סביר לומר שלמרות שקטע זה מקורו בס”י, בעריכה (או שמא בהעתקה מאוחרת) הושמט או נשמט אזכור ה”שבעה שבעה” בתיאור כניסת הבהמה הטהורה והעוף הטהור2.
בעיה נוספת לכאורה בשיוך קטע זה לס”י, הוא הניסוח “וכל אשר רמש על האדמה” בעוד הרמשים כלל לא נזכרו בתיאורו של ס”י אלא בתיאורו של ס”כ. גם זה לכאורה תוצאה של ‘מגעו’ של העורך שהוסיף את הרמשים כדי להתאים עם התיאור של ס”כ.
הערה נוספת לכאורה, היא בענין אזכור שם “אלהים” בקטע, מה שמתאים בפרשה זו דווקא לס”כ ולא לס”י/סי”א. יש לציין שבחלק מכתבי היד של תרגום-השבעים וכן בנוסח השומרוני הנוסח הוא “יהוה” ולא “אלהים”, ובכלל בין הנוסחים השונים יש לא מעט חילופים בין “יהוה” ל”אלהים” ולהיפך, כך שקשה לראות ב מה גם שאף שינוי זה ייתכן שהוא מ’מגעו’ של העורך.
למרות כל ההערות הנזכרות, אין מנוס להבנתי מלשייך את הקטע הנדון לס”י, ולהניח שנגעה בו יד העריכה או ההעתקה, בגלל הכפילות בתיאור הכניסה לתיבה ובגלל החזרה המקשרת המצביעה על כך שקטע זה אחד הוא בעיקרו.
- ס”י = ספר יהוה, סי”א = ספר יהוה-אלהים. בחלוקה המקובלת במחקר של ארבעה מקורות, אחד מהם הוא ס”י, אך כיום חוקרים רבים אינם מקבלים את החלוקה בין ס”י לס”א (ספר אלהים) אלא רואים בהם מקור אחד כעיקרון ומכונה סי”א (או קדם-דויטרונומיסטי), כשחלק ממה ששייכו אחרים לס”א משוייך לדעתם למקור הכוהני (ס”כ).
- יש לשים לב לכך שגם הקטע של ס”י/סי”א על הבהמה הטהורה, גם הוא נראה ‘נגוע’ ב’השמטות’. ראו “מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ: גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ” (ז,ב-ג). שכן לגבי עוף השמים נאמר סתם “שבעה שבעה” בלי התייחסות מפורשת לחלוקה בין עופות טהורים לעופות לא טהורים, ושם כמו פה, בא מטבע הלשון “זכר ונקבה” שמשתמש בו ס”כ ולא “איש ואשתו” שס”י/סי”א משתמש בו.
Pingback: פרשת המבול - הרכבה של שני מקורות - מקרא וביקורת
האם ההנחה שיד עורך באמצע לא מפילה את כל הבנין? הרי אתה מחלק יפה בין המקורות לאור הנחת יסוד שמוטיבים שונים שייכים למקורות השונים. כגון השימוש בשם הויה הוא של סי”א, והשימוש בשם אלוהים הוא של ס”כ, וכדומה. אבל אם אתה אומר שעורך יכול להתערב ולהוסיף במקור פלוני את מוטיבי המקור השני – אם כן בכל קטע נוכל לומר שהמוטיב המוכיח את שיוכו למקור הזה הוא לא מקורי אלא של עורך?
זאת ועוד: אתה מציין כאן ש’בשנת שש מאות שנה לחיי נוח’ נראה כמו חזרה מקשרת, ואכן בפוסט המתאר את הרכבת שני המקורות צבעת את שני המשפטים האלו (פסוקים ו’ יא) באדום. אבל לכאורה לאור הנחת הכפילויות היה מתבקש דווקא לשייך את אחד מהם לסי”א ואת השני לס”כ, וכך היינו פותרים עוד כפילות. אז אם אתה מנצל את רעיון החזרה המקשרת מה מפריע לנו לפתור עוד כפילויות בטיעון זה? ובקצרה: מה קובע מתי אנו רואים שני מקורת ומתי אנו משתמשים בהסברים קלאסיים.
הקטע הנדון בעייתי בכל מקרה, מכיון שיש בו מוטיבים של שני המקורות, מצד אחד “שניים שניים” ומצד שני “הבהמה הטהורה”. העובדה שישנו תיאור נוסף של הכניסה לתיבה והוא בבירור שייך לס”כ, מחייבת לכאורה שהקטע הנדון יהיה שייך לסי”א. יש גם שיקול נוסף שהעריכה בתורה היא בדרך כלל כוהנית, ושייכת בדרך כלל לרובד הכוהני המאוחר – זה של ספר הקדושה, וגם שיקולים נוספים כנ”ל.
לגבי חזרה מקשרת, אם הכפילות מנוסחת בניסוח דומה לאזכור הראשון סביר יותר בעיני שזו חזרה מקשרת ולא ציטוט ממקור אחר שבמקרה התנסח באופן דומה למקור מקביל, בפרט אם הקטע שבין שני האזכורים יש בו מן החריגות.
אנחנו הרי לא מדברים כאן על מדע מדוייק, אז בסופו של דבר יש כאן עניין של הצטברות שיקולים לצד זה או אחר.