מתי נכתב ספר יונה?

ס’ יונה מספר אודות דמות בשם “יונה בן אמתי” (א,א), דמות של נביא בשם זה שניבא בימי ירבעם השני, נזכרת בס’ מלכים (מל”ב יד,כה).
בשאלת תיארוך חיבורו של הספר דנו רבים וטובים, אחת הטענות המרכזיות לתיארוך הספר לימי בית-שני, היא לשונו המאוחרת של הספר.

במחקר מקובל לחלק את העברית המקראית לשלוש תקופות:

1. התקופה הקדומה – שסימניה נותרו בעיקר בשירה, בתורה ובנביאים ראשונים.
2. התקופה הקלאסית – היא העברית של התורה, נביאים ראשונים והנביאים הקלאסיים של נביאים אחרונים.
3. התקופה המאוחרת – היא העברית של ימי בית-שני, שאת סימניה מתחילים לראות בתקופת הביניים (ספר יחזקאל).

ביטויים ומילים אפייניות לספרי תקופת בית-שני וחז”ל:

א) “מגדולם ועד קטנם” (ג,ה), הקדמת הגדול לקטן = דברי הימים (ב’ לד,ל), אסתר (א,ה וכ).
לעומת זאת בספרות של ימי בי”ר מקדימים את הקטן לגדול, כמו “מקטן ועד גדול” (בר’ יט,יא; שמ”א ה,ט; ל,ב; מל”ב כג,ב; כה,כו; ירמ’ ו,יג; ח,י; לא,לג; מב,א וח; מד,יב).

ב) “חנון ורחום” (ד,ב), הקדמת ה’חנון’ ל’רחום’ = נחמיה (ט,יז ולא), דברי הימים (ב’ ל,ט), יואל (ב,יג), תהלים (קיא,ד; קיב,ד; קטז,ה; קמה,ח).
לעומת זאת בספרות בי”ר מקדימים את ה’רחום’ ל’חנון’ (שמ’ לד,ו; תהל’ פו,טו; קג,ח).

ג) “הרבה משתים-עשרה” (ד,יא), ‘הרבה מ…’ = דברי הימים (ב’ כה,ט).

ד) “משתים-עשרה רִבּוֹ” (ד,יא), ‘רבו/רבוא’ במקום ‘רבבה’ = עזרא (ב,סד), נחמיה (ז,סו וע ועא), דברי הימים (א’ כט,ז).

ה) “מַהֲלַךְ” (ג,ג וד), במשמעות של ‘דרך’ = זכריה (ג,ז), נחמיה (ב,ו).

ו) “אלוהי השמים” (א,ט) = בראשית (כד,ג וז¹), עזרא (א,ב), נחמיה (א,ד וה; ב,ד וכ; ה,יא ויב; ו,ט וי; ז,יב וכא וכג), דברי הימים (ב’ לו,כג), דניאל (ב,יח ויט ולז ומד), כתבי יב.

ז) “ספינה” (א,ה) = משנה (ברכות ד,ו ועוד).

ח) שורש ‘מנה‘ במובן של ‘זימון’ (ב,א; ד,ו וז וח) = דניאל (א,י ויא).

ט) “בשל” (א,ז ויב) = קהלת (ח,יז).

י) “גורלות” (א,ז), בל’ רבים = ויקרא (טז,ח²), נחמיה (י,לה; יא,א), דברי הימים (א’ כד,ה ולא; כה,ח; כו,יג ויד).

יא) “מלח” (א,ה) = יחזקאל (כז, ט וכז וכט).

יב) “חובל” (א,ו) = יחזקאל (כז, ח וכז וכח וכט).

יג) “למחרת” (ד,ז), במקום “ממחרת” הקלאסי = דברי הימים (א’ כט,כא), משנה (סוכה ג,יג ועוד).

יד) לשון ‘גידול‘ ביחס לצומח (ד,י) = ישעיה ב (מד,יד), יחזקאל (לא,ד).

מילים מושפעות מארמית:

א) “משתים-עשרה רִבּוֹ” (ד,יא) = דניאל (ז,י).

ב) “יתעשת” (א,ו) = דניאל (ו,ד).

ג) “ויאמר בנינוה מטעם המלך” (ג,ז), במשמעות של ‘צו’ = עזרא (ד,כא), דניאל (ג,י).

ד) “באשר למי” (א,ח) = עזרא (ז,כג). ור’ דניאל (א,י).

ה) שורש ‘מנה‘ במובן של ‘זימון’ (ב,א; ד,ו וז וח) = עזרא (ז,כה), דניאל (ב,כד ומט; ג,יב).

ו) “בשל” (א,ז ויב) = כמו “בדִיל” הארמי.

ז) “מַהֲלַךְ” (ג,ג וד) = בא בתרגומים הארמיים כתרגום למילה “דרך” (אונקלוס שמ’ ח,כג ועוד).

[הדברים פורסמו בעיקרם על-ידי בפורום ביקורת המקרא באתר היידפארק – 7/12/2011]

1. על דעה לתיארוכו המאוחר של בר’ כד ראה אלכסנדר רופא (מבוא לספרות המקרא, עמ’ 190-188), ועכ”פ עיקר השימוש בביטוי זה הוא מאוחר.
2. על תיארוכו המאוחר של הרובד הכוהני בתורה על-פי ראיות בלשניות, אכתוב בפעם אחרת.