שופטים א’: כיבוש הארץ מזווית יהודאית

בפוסט זה אראה איך מחבר פרק א׳ בספר שופטים כותב על תקופת הכיבוש מזווית ראייה יהודאית, כשהוא בא להאדיר את שבט יהודה בהשוואה ואף על חשבון שאר שבטי ישראל.

ספר שופטים מתחיל למעשה רק בפרק ב’, כשפרק א’ הינו נספח לספר יהושע, כשהוא נותן תמונה שונה על כיבוש הארץ, תמונה של כיבושים שבטיים ולא כלל ישראליים.

בקריאת הפרק הראשון של ס’ שופטים, ניתן להבחין שרוב הפרק (פסוקים א-כא) מדבר אודות כיבושי שבט יהודה (ושמעון). הפסוקים הנותרים (כב-לו), מספרים על שבטים אחרים. תחילה קטע אודות כיבוש בית-אל בידי שבטי יוסף (כב-כו), ולאחר מכן עד סוף הפרק פירוט ערים שלא נכבשו בידי השבטים (מנשה, אפרים, זבולון, אשר, נפתלי ודן).
סדר הדברים הוא על פי הסדר הגיאוגרפי, כשדן נזכר אחרון כמי שלא הצליח להתנחל בנחלתו הדרומית. ובכך מרמז המחבר על נדידתו של דן לנקודה הצפונית בסדר השבטים שנזכרו.

הפרק פותח באמירה הבאה: “וַיִּשְׁאֲלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּיהוָה לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ אֶל הַכְּנַעֲנִי בַּתְּחִלָּה לְהִלָּחֶם בּוֹ: וַיֹּאמֶר יְהוָה יְהוּדָה יַעֲלֶה הִנֵּה נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ בְּיָדוֹ” (א-ב). מיד לאחר דברים אלו, ישנו פירוט של כיבושי יהודה המוצלחים, כשבסוף מוזכר גרעון כיבוש אחד, אך מודגש בדברים שגרעון זה אינו באשמת יהודה, אלא מכורח המציאות. ראה “וַיְהִי יְהוָה אֶת יְהוּדָה וַיֹּרֶשׁ אֶת הָהָר כִּי לֹא לְהוֹרִישׁ אֶת יֹשְׁבֵי הָעֵמֶק כִּי רֶכֶב בַּרְזֶל לָהֶם” (יט).
בשונה מדברים אלו על יהודה, מהם עולה שאין אשמת גרעון הכיבוש על יהודה, מפירוט הגרעונות השבטיים שלאחר דברים אלו, משתמע שישנה אשמה המוטלת על השבטים אלו. ראו לדוגמה “וְאֶת הַיְבוּסִי יֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם לֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי בִנְיָמִן” (כא), וכן “וְלֹא הוֹרִישׁ מְנַשֶּׁה אֶת בֵּית שְׁאָן וְאֶת בְּנוֹתֶיהָ … וַיְהִי כִּי חָזַק יִשְׂרָאֵל וַיָּשֶׂם אֶת הַכְּנַעֲנִי לָמַס וְהוֹרֵישׁ לֹא הוֹרִישׁוֹ” (כז-כח). וכך בכל השבטים שהוזכרו, נאמר “לא הורישו” וללא נתינת טעם לאי ההורשה, בשונה מיהודה.

חלק מגרעונות הכיבוש השבטיים נזכרו גם בס’ יהושע, אם כי בשינויים מסויימים, אשר יכולים ללמד אותנו על מגמתו של מחבר שופ’ א’.
השינוי הבולט ביותר הוא זה: “וְאֶת הַיְבוּסִי יֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם לֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי בִנְיָמִן וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה” (שופ’ א,כא) = “וְאֶת הַיְבוּסִי יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לֹא יָכְלוּ בְנֵי יְהוּדָה לְהוֹרִישָׁם וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה” (יהושע טו,סג).
על פי ס’ יהושע מי שהיה אמור להוריש את היבוסי מירושלים היה שבט יהודה, כמו כן אין ס’ יהושע מאשים את יהודה בכך, אלא אומר ש”לא יכלו” להוריש. לעומת זאת שופ’ א’ בעוד הוא מפרט את הכיבושים המוצלחים של יהודה ואת גרעון כיבוש העמק שלא היה באשמתו, את האחריות על הורשת היבוסי הוא מטיל על בנימין שלא הוזכרו כלל עד כה בפרק, ואת אי ההורשה אינו מתאר כ”לא יכלו” (כס’ יהושע) אלא “לא הורישו” במין טענת אשמה על בנימין כנ”ל.
ויש להוסיף שהרי המחבר מספר כי “וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם וַיִּלְכְּדוּ אוֹתָהּ וַיַּכּוּהָ לְפִי חָרֶב וְאֶת הָעִיר שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ” (ח), ואם יהודה כבשו את ירושלים, בודאי שאת אי הורשת היבוסי מירושלים יש להטיל תחילה על יהודה ולא על בנימין. יש כאן אם כן מגמתיות ברורה להציג את יהודה באופן חיובי בהשוואה לשבטים האחרים.

השוואה נוספת המראה על שינוי מכוון לכאורה, הוא בתיאור גרעונות הכיבוש של מנשה: ראה “וְלֹא הוֹרִישׁ מְנַשֶּׁה אֶת … וַיּוֹאֶל הַכְּנַעֲנִי לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ הַזֹּאת” (שופ’ א,כז) = “וְלֹא יָכְלוּ בְּנֵי מְנַשֶּׁה לְהוֹרִישׁ אֶת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וַיּוֹאֶל הַכְּנַעֲנִי לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ הַזֹּאת” (יהושע יז,יב).
בעוד ס’ יהושע מליץ יושר על מנשה ש”לא יכלו” להוריש את הכנעני, מחבר שופ’ א’ משתמש בביטוי מאשים יותר “ולא הוריש”.

לסיכום: ניכר שמחבר פרק א’ בס’ שופטים היה יהודאי, ומגמתו להדגיש את עליונות שבטו. והתחיל בכך שנבחר יהודה להלחם תחילה בכנענים, והצליח בכל כיבושיו חוץ מהעמק שלא היה אשם בכך. את האשמה על אי הורשת היבוסי מירושלים הוא מטיל על בנימין במקום על שבטו למרות שלדבריו יהודה הוא זה שכבש לבסוף את ירושלים. הוא מדגיש את השגי שבט יהודה, בכך שהוא דואג לפרט את גרעונות הכיבוש של השבטים האחרים ומאשימם בכך. כשאצלם, משום מה, אינו מזכיר את הצלחותיהם (חוץ מהורשת בית-אל בידי בני יוסף), אלא רק את הגרעונות.
המגמה כאן ברורה, ולכן יש להתייחס לאמינות דברי המחבר בהתאם.

מי כבש את חברון?

נקודה נוספת במגמתו היהודאית של מחבר שופ’ א’, הוא בענין כיבוש חברון.
ראו “וַיֵּלֶךְ יְהוּדָה אֶל הַכְּנַעֲנִי הַיּוֹשֵׁב בְּחֶבְרוֹן וְשֵׁם חֶבְרוֹן לְפָנִים קִרְיַת אַרְבַּע וַיַּכּוּ אֶת שֵׁשַׁי וְאֶת אֲחִימַן וְאֶת תַּלְמָי: וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם אֶל יוֹשְׁבֵי דְּבִיר וְשֵׁם דְּבִיר לְפָנִים קִרְיַת סֵפֶר: וַיֹּאמֶר כָּלֵב אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת קִרְיַת סֵפֶר וּלְכָדָהּ וְנָתַתִּי לוֹ אֶת עַכְסָה בִתִּי לְאִשָּׁה: וַיִּלְכְּדָהּ עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָלֵב הַקָּטֹן מִמֶּנּוּ וַיִּתֶּן לוֹ אֶת עַכְסָה בִתּוֹ לְאִשָּׁה: וַיְהִי בְּבוֹאָהּ וַתְּסִיתֵהוּ לִשְׁאוֹל מֵאֵת אָבִיהָ הַשָּׂדֶה וַתִּצְנַח מֵעַל הַחֲמוֹר וַיֹּאמֶר לָהּ כָּלֵב מַה לָּךְ: וַתֹּאמֶר לוֹ הָבָה לִּי בְרָכָה כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי וְנָתַתָּה לִי גֻּלֹּת מָיִם וַיִּתֶּן לָהּ כָּלֵב אֵת גֻּלֹּת עִלִּית וְאֵת גֻּלֹּת תַּחְתִּית” (שופ’ א,י-טו).
בקטע זה מסופר ששבט יהודה הם אלו שכבשו את חברון והרגו את הענקים שם. ואז פתאום מופיע כלב בענין קרית ספר כשלא ברור מה הוא קשור לענין (אם כי כמובן שניתן לשער על סמך מקורות אחרים), וגם לא כתוב על איזה כלב מדובר (בדבה”י ישנו את כלב בן יפונה ויש את כלב בן חצרון).

והנה בהמשך הדברים מובא פסוק הסותר לכאורה את הדברים הנ”ל: “וַיְהִי יְהוָה אֶת יְהוּדָה וַיֹּרֶשׁ אֶת הָהָר כִּי לֹא לְהוֹרִישׁ אֶת יֹשְׁבֵי הָעֵמֶק כִּי רֶכֶב בַּרְזֶל לָהֶם: וַיִּתְּנוּ לְכָלֵב אֶת חֶבְרוֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה וַיּוֹרֶשׁ מִשָּׁם אֶת שְׁלֹשָׁה בְּנֵי הָעֲנָק” (שם,יט-כ).
עצם הכפילות בענין הורשת הענקים תמוהה, אבל בעיקר זה שבתחילה מסופר שיהודה היכו את הענקים (לכאורה לפני שניתנה חברון לכלב), וכאן מסופר שכלב הוא זה שהוריש אותם.
ניתן להסביר בפשטות, שמי שהוריש את הענקים היה בעצם כלב (כלומר משפחתו ה’כלביים’), אבל המחבר ייחס את זה לכל יהודה מהיותו של כלב בן שבט יהודה. למרות שלא עשה זאת בשם השבט, אלא בשם ההבטחה שניתנה לו על אזור חברון.

הייחוס המגמתי לכלל השבט בולט שבעתיים, כשמשווים את הקטע הראשון בו מיוחס הדבר ליהודה, אל הקטע בס’ יהושע.
ראו “וּלְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה נָתַן חֵלֶק בְּתוֹךְ בְּנֵי יְהוּדָה אֶל פִּי יְהוָה לִיהוֹשֻׁעַ אֶת קִרְיַת אַרְבַּע אֲבִי הָעֲנָק הִיא חֶבְרוֹן: וַיֹּרֶשׁ מִשָּׁם כָּלֵב אֶת שְׁלוֹשָׁה בְּנֵי הָעֲנָק אֶת שֵׁשַׁי וְאֶת אֲחִימַן וְאֶת תַּלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק: וַיַּעַל מִשָּׁם אֶל יֹשְׁבֵי דְּבִר וְשֵׁם דְּבִר לְפָנִים קִרְיַת סֵפֶר: וַיֹּאמֶר כָּלֵב אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת קִרְיַת סֵפֶר וּלְכָדָהּ וְנָתַתִּי לוֹ אֶת עַכְסָה בִתִּי לְאִשָּׁה: וַיִּלְכְּדָהּ עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָלֵב וַיִּתֶּן לוֹ אֶת עַכְסָה בִתּוֹ לְאִשָּׁה: וַיְהִי בְּבוֹאָהּ וַתְּסִיתֵהוּ לִשְׁאוֹל מֵאֵת אָבִיהָ שָׂדֶה וַתִּצְנַח מֵעַל הַחֲמוֹר וַיֹּאמֶר לָהּ כָּלֵב מַה לָּךְ: וַתֹּאמֶר תְּנָה לִּי בְרָכָה כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי וְנָתַתָּה לִי גֻּלֹּת מָיִם וַיִּתֶּן לָהּ אֵת גֻּלֹּת עִלִּיּוֹת וְאֵת גֻּלֹּת תַּחְתִּיּוֹת” (יהו׳ טו,יג-יט).
בקריאה פשוטה ניתן להבחין שחוץ מהקטע המודגש, ההמשך תואם מילה במילה עם הקטע המועתק בשופ’ א’. כשבקטע המודגש הורשת הענקים מיוחסת לכלב הפרטי, ואינה מיוחסת כלל וכלל ליהודה כשבט שלא היה לו עניין מיוחד דווקא בחברון.
בהשוואה זו רואים בבירור, איך מחבר שופ’ א’ לקח קטע מס’ יהושע המדבר על כיבוש פרטי של כלב (שאמנם היה יהודאי), וייחס אותו לכלל יהודה כשהוא משנה את הקטע הפותח.
לאחר ההשוואה לקטע המקורי ביהושע, לפתע מובן מיהו אותו כלב אלמוני משופ’ א’, וגם ברור מה הוא קשור לקרית ספר.

נקודה זו מצטרפת לאחרות שהצבעתי עליהן, שמכן אתה למד שמחבר שופ’ א’ היה לו עניין להגדיל את שבט יהודה, ולאו דווקא ע”פ עובדות ברורות, אלא גם בייחוס פעולות של בתי אב בודדים לכלל השבט. ואולי אף האשמת בנימין בדבר שע”פ ס’ יהושע היה באחריות יהודה (כשגם בזה הוא לוקח פסוק מיהושע ו’מתקן’ אותו). קשה לברוח מהרוח הכללית של הפרק, המצביעה כנראה על מגמתיות יהודאית של המחבר.

[דברים שפורסמו על-ידי בפורום ביקורת המקרא בהיידפארק – 19-22/6/2010]