טקס אשה סוטה ומשפט האל

בספר הברית נזכר שבסכסוך בין שני בני אדם, יש לקיים את ההכרעה בסכסוך “לפני האלהים”.
ראה “כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם: אִם לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ: עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה עַל כָּל אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ. כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ חֲמוֹר אוֹ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וְכָל בְּהֵמָה לִשְׁמֹר וּמֵת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אֵין רֹאֶה: שְׁבֻעַת יְהוָה תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם” (שמ’ כב,ו-י).
קטע זה מדבר על מקרה בו לא ניתן להוכיח מי הוא הגנב, ולכן על השומר האחראי על החפץ להישבע בפני האל שלא הוא הגנב. כך גם בכל סכסוך שלא ניתן להכרעה בהוכחות, מביאים את הסכסוך “עד האלהים”, ומה שאלהים מחליט – “אשר ירשיעון אלהים”, זו ההכרעה בסכסוך.

אך מה היא ואיך מתבצעת הכרעת סכסוך בין שני בני אדם בפני האל?

הכרעת סכסוכים בפני האל, נזכר גם במקומות נוספים במקרא. ראה “אִם-יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ וּפִלְלוֹ אֱלֹהִים” (שמ”א ב,כה), כאן המילים “ופללו אלהים” הן כפי הנראה במשמעות זהה ל”ירשיעון אלהים” הנזכר בסה”ב.
במקום נוסף נאמר “אֵת אֲשֶׁר יֶחֱטָא אִישׁ לְרֵעֵהוּ וְנָשָׁא בוֹ אָלָה לְהַאֲלֹתוֹ וּבָא אָלָה לִפְנֵי מִזְבַּחֲךָ בַּבַּיִת הַזֶּה: וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם וְעָשִׂיתָ וְשָׁפַטְתָּ אֶת עֲבָדֶיךָ לְהַרְשִׁיעַ רָשָׁע לָתֵת דַּרְכּוֹ בְּרֹאשׁוֹ וּלְהַצְדִּיק צַדִּיק לָתֶת לוֹ כְּצִדְקָתוֹ” (מל”א ח,לא-לב).

מכאן למדנו אודות דרך להכריע סכסוך, בו שני הצדדים או הצד הנתבע נשבע בפני האל מול המזבח, שאיננו חייב. אך עדיין לא למדנו כיצד ניכרת ההכרעה.

ייתכן שניתן ללמוד על הליך זה, מפתרון סכסוך בין איש לאשתו החשודה בעיניו בבגידה – “אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל: וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה: וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה” (במ’ ה,יב-יד).
במקרה זה נאמר “וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן […] וְהִקְרִיב אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהֶעֱמִדָהּ לִפְנֵי יְהוָה: וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים בִּכְלִי חָרֶשׂ וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם: וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְהוָה וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה וְנָתַן עַל כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים: וְהִשְׁבִּיעַ אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְאָמַר אֶל הָאִשָּׁה אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה: וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ וְכִי נִטְמֵאת וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת שְׁכָבְתּוֹ מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ: וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה יִתֵּן יְהוָה אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת יְהוָה אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה: וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן: וְכָתַב אֶת הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר וּמָחָה אֶל מֵי הַמָּרִים: וְהִשְׁקָה אֶת הָאִשָּׁה אֶת מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים לְמָרִים […] וְהִשְׁקָהּ אֶת הַמַּיִם וְהָיְתָה אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים לְמָרִים וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ: וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע” (שם,טו-כח).

ניתן לשער שבדומה ליישוב הסכסוך בין בעל לאשתו החשודה, כך היו מיישבים סכסוכים אחרים.
כלומר, היו באים אל המקדש ועומדים לפני האל (כנראה מול המזבח), והיה הצד הנתבע נשבע בשם האל שאיננו אשם. שבועה זו כללה כנראה קללה, שהיתה אמורה לחול על הנשבע לשקר. אם הקללה התקיימה, אות היא שהנתבע אשם שכן אלהים הרשיע והפליל אותו, ואז מחויב לשלם את התביעה כנגדו.

[פורסם על-ידי במקור בפורום ביקורת המקרא באתר היידפארק – 17/4/2013]

משפט האל במזרח הקדום

בדומה להשוואה בחוקי התורה בין משפט האל בדיני שומרים לטקס הסוטה, השוואה דומה קיימת גם בחוקי המזרח הקדמון.
בחוקי חמורבי ואחרים קיים “משפט הנהר”, בו היה על החשוד לקפוץ אל הנהר, והיה אם ניצל סימן הוא שהוא זכאי, ואם לאו סימן שהיה חייב.
כך לגבי אשה החשודה כסוטה: “אם האשם יאשים איש את אשתו כי שכבה עם איש אחר והיא לא נתפשה – תשבע האלהים ואל ביתה תשוב. אם ישלחו אצבע על אשת איש על דבר איש אחר והיא לא נתפשה שוכבת עם איש אחר – בגלל בעלה תפל אל הנהר” (חוקי חמורבי 132-131).
“אם אמר יאמר איש לרעהו ‘אנשים שכבו עם אשתך מעת אל עת’, ואין עדים, חוזה יערכו ואל הנהר ילכו (למשפט הנהר)” (חוקי אשור התיכונה א’17. קבצי חוקים של העמים במזרח הקדמון, עמ’ 123).
וכך גם בסכסוך בין שני אנשים: “כי ישים איש לרעהו עלילות כשפים, ולא הוכיח עליו, האיש אשר עליו שמו עלילות כשפים ילך וישליך עצמו לנהר. אם יגבר עליו הנהר ויטבע, מאשימו את נכסיו יגאל, ואם טיהרו הנהר, הוא בשלום יצא, האיש אשר שם לו עלילות כשפים מות יומת, והמשליך עצמו לנהר, את נכסי מאשימו ינחל” (חוקי חמורבי 2).

כפי שבמזרח הקדום “משפט הנהר” היה אמצעי בו היו נותנים למזל להכריע בויכוח, בין איש לאשתו ובין אדם לחבירו. כך גם בחוקי התורה “משפט האל”, כנראה באמצעות שבועת קללה, היה אמצעי לפתור סכסוכים בלתי פתירים בין איש לאשתו החשודה כסוטה ובין אדם לחבירו.

[פורסם על-ידי במקור בפורום ביקורת המקרא באתר היידפארק – 1/5/2013]

סביר להבין את הנאמר לגבי חטא עגל הזהב במשמעות דומה: “וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (שמ’ לב,כ). כך, בדומה לבדיקת האשה הסוטה, כך במקרה זה השקיית העם באפר עגל הזהב נועד לבדוק מי חטא בחטא זה ומי לא.