מהתבוננות במקרא בסיפור “חטא העגל” בתורה, מיד קופצת לה פרשייה אחרת הדומה בפרטים רבים – הלא היא פרשיית עגלי הזהב שעשה ירבעם בן נבט מלך ישראל.
“וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” (מל”א יב,כח).
ההשוואה הראשונה הקופצת מיד לעין, היא המשפט שאומר ירבעם: “הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים”. אותו משפט שאמרו העם בחטא העגל הראשון – “וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” (שמ’ לב,ד, ח) – משפט המתכתב לכאורה עם הדברה הראשונה: “אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים” (שמ’ כ,ב; דב’ ה,ו).
עיון בהשוואה זו מעלה שמסתבר שהפסוק בסיפור עגל אהרן מתכתב עם סיפור ירבעם, ולא להיפך. שכן על העגל היחיד היה מתאים יותר לשון יחיד ‘זה אלהיך ישראל אשר העלך מארץ מצרים’ ולא “אלה” ו”העלוך”. מה גם שההתייחסות בסיפור לעשיית העגל הוא מלכתחילה בלשון רבים: “קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ” (שמ’ לב,א, כג), נמצא איפוא כי סיפור עגל אהרן מתכתב עם סיפור עגלי ירבעם.
נקודה נוספת הדומה בין שתי הפרשיות, היא בפרטי הדמות שעשתה את העגלים. בחטא העגל הקדום אהרן הוא העושה, ובשני ירבעם בן נבט – לכאורה שתי דמויות שונות. מה שמפתיע מאוד לכאורה למצוא הוא ששמות בניהם זהים: “נדב ואביהוא” בני אהרן (שמ’ כד,א), ו”נדב” (מל”א טו,כה) ו”אביה” בני ירבעם (מל”א יד,א). מה גם שבדומה לשני בני אהרן אלו שמתו באופן לא טבעי (ויק’ י,ב) כך גם שני בני ירבעם אלו (מל”א יד,יז; טו,כז).
נקודה נוספת הדומה בין שתי הפרשיות, היא ששבט לוי לא נטל חלק בחטאי העגלים. שכן בעגל אהרן היו אלה בני לוי שהרגו את החוטאים (שמ’ לב,כו-כח), ואף בפרשיית עגלי ירבעם נאמר “וַיַּעַשׂ אֶת בֵּית בָּמוֹת וַיַּעַשׂ כֹּהֲנִים מִקְצוֹת הָעָם אֲשֶׁר לֹא הָיוּ מִבְּנֵי לֵוִי” (מל”א יב,לא).
שתי נקודות נוספות בדמיון בין שתי הפרשיות, הינן חגיגת “חג”, ובניית מזבח לפני העגלים. בחטא העגל הראשון הלא נאמר “וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַיהוָה מָחָר” (שמ’ לב,ה). וגם על ירבעם נאמר שהוא העביר את חג הסוכות מהחודש השביעי לשמיני: “וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ כֵּן עָשָׂה בְּבֵית אֵל לְזַבֵּחַ לָעֲגָלִים אֲשֶׁר עָשָׂה וְהֶעֱמִיד בְּבֵית אֵל אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה: וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר” (מל”א יב,לב-לג)1.
צלמית פר מהשומרון – המאה ה-12 לפנה”ס
לגמרי לא סביר שירבעם יחקה את חטא העגל של אהרן – אם בימיו סיפור עגל אהרן היה מפורסם ונתפס כחטא (אילו ספר התורה היה קיים כבר אז), זה בוודאי היה פוגע בלגיטימציה שלו מהעם. סביר יותר שבימי ירבעם פולחן העגל היה נחשב לפולחן עתיק ולגיטימי, וסיפור עגל אהרן מתבסס על סיפור עגלי ירבעם.
אם אכן כך, נמצא איפוא שהסיפור משווה למעשה את אהרן לירבעם ובא להאדיר את הלויים – אלו שלא השתתפו בחטא העגל, בשני המקרים. עם זאת נראה שמטרת הסיפור אינה אהרן אלא ירבעם, שכן אהרן יוצא מהסיפור ללא שום עונש.
אלא מה, בהחלט ייתכן שבסיפור העממי הישראלי, טרם כתיבתו בתורה, סיפור עגל אהרן היה סיפור חיובי ופולחן העגל סופר כפולחן לגיטימי כמו הכרובים שעל ארון העדות היהודאי, כך שירבעם אינו אלא ‘מחזיר עטרה לישנה’, בעיניו ובעיני הישראלים.
למעשה נראה ששאריות מגירסה לגיטימית לפולחן העגל ניתן עדיין למצוא בסיפור כפי שהוא לפנינו. כך עולה לכאורה מאמירתו של אהרן “וָאֹמַר לָהֶם לְמִי זָהָב הִתְפָּרָקוּ וַיִּתְּנוּ לִי וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה” (שמ’ לב, כד). בגירסת הסיפור שלפנינו אהרן אמנם בא להצטדק, אבל בדבריו מתגלה לנו שהעגל נוצר באופן ניסי, מה שבדרך כלל נותן במקרא לדבר לגיטימיות, הרכיב הזה הוא כנראה חלק מהסיפור העממי המקורי. כך גם אמירתו של אהרן “חַג לַיהוָה מָחָר” (שם,ה) המתייחס לעגל כחלק מפולחנו של האל הלגיטימי.
אם כך, נראה איפוא שהסיפור לא בא לבקר את אהרן ולהשוותו לירבעם, אלא בא לבקר את ירבעם באמצעות הפיכת הסיפור העממי על עגל אהרן הלגיטימי לסיפור על חטא חמור של אלילות.
[הדברים מבוססים על דברים שנכתבו במקור על ידי בפורום ביקורת המקרא בהיידפארק – 22/3/2009, עם הוספות]
- המקור הכהני מדגיש באופן מיוחד שסוכות נחגג בחודש השביעי בדווקא, כפולמוס נגד חגיגת סוכות בחודש השמיני שנחגג בקרב שבטי הצפון – “בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ” (ויק’ כג,מא), וראו כאן בהרחבה.
מן הראוי לצטט כאן את הצעת זקוביץ ושנאן, שאתה עצמך הזכרת בעבר, אם אינני טועה, על הקריאה האחרת בירמיהו לד, יח “דברי הברית אשר כרתו לפנֵי העגל”, אם זה נכון – הרי שבזמן כתיבת ירמיהו עדיין העגל היה לגיטימי, וזה מדהים!
צריך לקחת בחשבון אבל שכבר הושע (ח,ה-ו; י,ה, יא; יג,ב) מדבר נגד עצם יצירת העגל (ולא רק נגד פולחנו, שבתחילה ראו בעגל רק כשמקום מושבו של האל כמו הכרובים שהאל מכונה "יושב הכרובים"). מה גם שירמיהו מדבר על שרי יהודה וירושלים העוברים לפני העגל, היכן היה העגל? בבית-אל או שהיה גם עגל יהודאי בירושלים?
ככה שאני לא יודע מה ניתן באמת להסיק מירמיהו בענין זה.
כבר היו מרבותינו הראשונים שכתבו שהכרובים נראו כשוורים. בפירוש ר’ יוסף בכור שור לבראשית ג כד:
את הכרובים. הן המלאכים בדמות שוורים, וקורא אותם “כרובים” על שם חרישה, כדאמרינן בבבא – בתרא דבי – רדי יומא, דכריב ותני, יומא כרבא לא הוי, והוא לשון חרישה, והכי מוכח ביחזקאל דבמקום [אחד] הוא אומר: “ופני שור מהשמאול לארבעתן”, ומונה שם פני אדם ואריה ושור ונשר. ובמקום אחר “פני האחד פני הכרוב”, ומונה פני אדם אריה ונשר, ושור אינו מונה, דכרוב במקום שור ….
במלכים ו, בתיאור המקדש שעשה שלמה, נאמר ששלה עשה כרובים בדביר, ופרט לכך ,וְאֵת֩ כָּל־קִיר֨וֹת הַבַּ֜יִת מֵסַ֣ב׀ קָלַ֗ע פִּתּוּחֵי֙ מִקְלְעוֹת֙ כְּרוּבִ֣ים וְתִֽמֹרֹ֔ת ,