נאמר “וַיֹּאמֶר שָׁאוּל גֹּשׁוּ הֲלֹם כֹּל פִּנּוֹת הָעָם וּדְעוּ וּרְאוּ בַּמָּה הָיְתָה הַחַטָּאת הַזֹּאת הַיּוֹם: כִּי חַי יְהוָה הַמּוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל כִּי אִם יֶשְׁנוֹ בְּיוֹנָתָן בְּנִי כִּי מוֹת יָמוּת וְאֵין עֹנֵהוּ מִכָּל הָעָם: וַיֹּאמֶר אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל אַתֶּם תִּהְיוּ לְעֵבֶר אֶחָד וַאֲנִי וְיוֹנָתָן בְּנִי נִהְיֶה לְעֵבֶר אֶחָד וַיֹּאמְרוּ הָעָם אֶל שָׁאוּל הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָבָה תָמִים וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן וְשָׁאוּל וְהָעָם יָצָאוּ” (שמ”א יד,לח-מא).
מה הפשר “הבה תמים”? הלא שאול מחפש את החוטא, לא את התמים?
והנה, מתברר שמתרגום השבעים עולה נוסח עברי שכזה:
“ויאמר שאול אל יהוה אלהי ישראל למה לא ענית את עבדך היום, אם יש בי או ביונתן בני העון הזה אלהי ישראל הבה אורים ואם ישנו העון הזה בעמך ישראל הבה תומים”.
נוסח הרבה יותר מובן, בו שאול מציע לאל להשתמש באורים והתומים כדי למצוא את החוטא. האורים יסמנו אם שאול או יונתן בנו הם החוטאים ואילו סימון בתומים יברר שהעם חטא.
שימוש באורים בידי שאול נזכר בהמשך גם בנוח המסורה: “וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּיהוָה וְלֹא עָנָהוּ יְהוָה גַּם בַּחֲלֹמוֹת גַּם בָּאוּרִים גַּם בַּנְּבִיאִם” (שמ”א כח,ו).
כלומר, מתברר לכאורה שישנו משפט שלם שנשמט מנוסח המסורה. משפט שניתן בקלות להבין איך סופר מעתיק יטעה וידלג עליו בשוגג, כשעינו קופצת מ”אלהי ישראל” עד ב”בעמך ישראל” וימשיך עם “הבה תמים”.
עם הזמן הקריאה הפכה ל”תמים” במקום “תומים”.
מעניין!
זה המקור היחיד שמחלק בין ‘אורים’ ל’תומים’, נכון? זה עצמו לא נשמע לך קצת חשוד? כלומר: קצת מריח לי שהמחבר ראה בספר שמות את האורים והתומים, ופירש לעצמו שהגורל היה על ידי שהיה מתקבל איזה סימן אלוהי שציין את האורים או את התומים.
שאלה באפוד נזכרת כבר בפסוק אחר בספר – “וידע דוד כי עליו שאול מחריש הרעה ויאמר אל אביתר הכהן הגישה האפוד. ויאמר דוד יהוה אלהי ישראל…” (שמ”א כג,ט-י). גם ה”אורים” נזכרים בספר – “וישאל שאול ביהוה ולא ענהו יהוה גם בחלומות גם באורים גם בנביאם” (שמ”א כח,ו).