העברית של המקרא בכללו היא “עברית יהודאית” הדיאלקט שדובר בממלכת-יהודה, או כמו שהמקרא מכנה שפה זו בשם “יהודית” (מל”ב יח,כו וכח; ישע’ לו,יא ויג; דהי”ב לב,יח. וראה נח’ יג,כד). כבר מהכינוי המקראי ניתן להבין שכנראה בממלכת-ישראל לא דיברו “יהודית”, אלא השתמשו בדיאלקט אחר של העברית (נכנה את הדיאלקט הישראלי כאן בשם “ישראלית”).
למעשה אין אנחנו יודעים הרבה על הדיאלקט הישראלי, אלא רק ממעט הכתובות שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות בשטחי ממלכת-ישראל, וקצת מתוך המקרא.
להלן מספר דוגמאות:
א) מתוך השוואתם של “חרסי שומרון” מישראל עם “חרסי לכיש” מיהודה, ניתן ללמוד שבישראלית הכתיב למילה “יַיִן” היא “יֵן”. היו”ד השניה במילה “יין” ביהודית היא עיצורית, אך בישראלית מופיעה המילה ללא היו”ד העיצורית השניה. כך גם עולה מ”לוח גזר” גם לגבי מילה נוספת במבנה דומה – “קֵץ” בישראלית במקום “קַיִץ” ביהודית (וראו להלן).
בנבואת עמוס נאמר כך: “כֹּה הִרְאַנִי אֲדֹנָי יְהוִה וְהִנֵּה כְּלוּב קָיִץ: וַיֹּאמֶר מָה אַתָּה רֹאֶה עָמוֹס וָאֹמַר כְּלוּב קָיִץ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי בָּא הַקֵּץ אֶל עַמִּי יִשְׂרָאֵל לֹא אוֹסִיף עוֹד עֲבוֹר לוֹ” (עמ’ ח,א-ב).
לפי הכתיב היהודאי פחות מובן משחק המילים “קַיִץ” – “קֵץ”, לעומת זאת בישראלית (עמוס היה נביא יהודאי שפעל וניבא בישראל) שתי המילים נכתבו וכנראה אף בוטאו בצורה זהה – “קֵץ”. הכתיב שלפנינו משקף כנראה עיבוד יהודאי לכתבים ישראליים.
וראו עוד “הַכְּלָבִים יֹאכְלוּ אֶת אִיזֶבֶל בְּחֵל יִזְרְעֶאל” (מל”א כא,כג). הכתיב היהודאי ל”חַיִל” בנסמך הוא גם “חֵיל” ביו”ד, כי היו”ד היא שורשית. כאן הכתיב מלמד כנ”ל שבישראלית המילה היא “חֵל” בלא יו”ד עיצורית.
ב) מ”לוח גזר” עולה עוד שבישראלית (עכ”פ במאה ה-10 לפנה”ס) הרבים למילה “ירח” (חודש) הוא “ירחו” (חודשיים) ולא “ירחים” (ראה שמ’ ב,ב).
לוח גזר
ג) בישראלית המילה היא “שָׁת” במקום “שָׁנָה” ביהודית, כך עולה מ”חרסי שומרון” (כך גם ב”מצבת מישע” הכתובה בדיאלקט מואבי). “שת” כמו “שתא” בארמית.
בלשנים טוענים שהמקור הוא “שנת” שביהודית משתנה לעיתים ל”שנה”, אבל בסמיכות ושייכות חוזרת למקור “שנת”. ראה שארית למבנה כזה בתהלים: “אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה” (קלב,ד), “שנת” במקום כמקובל “שֵׁ(י)נָה”. (גם ב”מצבת מישע” בדיאלקט המואבי יש “במת” במקום “במה” ביחיד).
וכך ביהודית הניסוח המקובל הוא לדוגמה “בשנה העשירית”, לעומת זאת מ”חרסי שומרון” עולה שבישראלית הניסוח המקובל הוא “בשת העשירית”.
במקרא ישנם ששה איזכורים בלבד לצורת הניסוח הישראלי, שהיא כאמור היתה לכאורה הצורה המקורית אף ביהודה, כגון “בִּשְׁנַת הַתְּשִׁעִית לְהוֹשֵׁעַ לָכַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שֹׁמְרוֹן” (מל”ב יז,ו1) ועוד (מל”ב כה,א; ירמ’ כח,א; לב,א; מו,ב; נא,נט; עז’ ז,ח), ומעניין לציין שכל הששה נמצאים בתיאורי התקופות שלאחר גלות-אשור אז נחרבה ממלכת-ישראל ומרבית גוליה גלו ליהודה (ע”פ הממצאים הארכיאולוגיים). שניים מהם ‘תוקנו’ לקרי “בשנה” (ירמ’ כח,א; לב,א).
ד) שוני ידוע נוסף בין הדיאלקטים, הוא לדוגמה בשמות. כשביהודית כתבו וביטאו “יהורם”, בישראלית כתבו וביטאו “יורם”, וכן ב”עובדיהו” לעומת “עובדיו“. כשביהודית בשמות המכילים את הרכיב התיאופורי ע”ש “יהוה” נכתב “יהו”, בישראלית נכתב “יו”. כך עולה מ”חרסי שומרון” והכתובות מכונתילת’ עג’רוד ועוד, ואולי אף מהמקרא.
[הדברים פורסמו במקור על-ידי בפורום ביקורת המקרא בהיידפארק – 14/11/2011, עם תיקוני ניסוח]
- עליו כבר הצבענו (כאן) על היותו ממקור ישראלי לכאורה.
ומה עם אברהם ואברם?
אולי, אבל זה לא עולה מהמקרא.
לפני שנים עלה לי רעיון שאיני זוכר על סמך מה העליתי אותו, שלשון חכמים היא המשך הדיאלקט הישראלי. יש ממש ברעיון הזה?
אני גם חשבתי מפעם לפעם בכיוון הזה, אבל כיום אני נוטה יותר להסביר את הדמיון ב”צד השווה שבהן” – הקירבה וההשפעה של הארמית. ממלכת ישראל היתה קרובה למדי לארמים והיתה חשופה להשפעה משמעותית של הארמית ושפות צפוניות. חז”ל בוודאי היו מושפעים מהארמית.