המעיין היטב בקרי וכתיב במקרא, ישים לב כי ככל הנראה רוב השינויים משקפים שינויים בצורות הכתיב של השפה העברית והארמית (או סתם טעויות כתיב).
ומעניין בהקשר זה אחד מהקרי וכתיב בשיה”ש, המשקף צורת כתיב קדומה לנקבה נוכחת: “קוּמִי (לכי) [לָךְ] רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי-לָךְ” (שיה”ש ב,יג).
צורת כתיב קדומה זו רווחת הרבה במקרא, להלן מספר דוגמאות קטן:
“מַה יֶּשׁ (לכי) [לָךְ] בַּבָּיִת” (מל”ב ד,ב).
“(ואתי) [וְאַתְּ] אָלִית וְגַם אָמַרְתְּ בְּאָזְנַי” (שופ’ יז,ב).
“אֹכֶלֶת אָדָם (אתי) [אָתְּ] וּמְשַׁכֶּלֶת (גויך) [גּוֹיַיִךְ] הָיִית” (יחז’ לו,יג).
“מַדּוּעַ (אתי) [אַתְּ] (הלכתי) [הֹלֶכֶת] אֵלָיו הַיּוֹם” (מל”ב ד,כג).
מה שנוגע לעניינו הוא, שאף שצורת כתיב קדומה זו משתקפת מעשרות מקומות במקרא. הספרים הכי מאוחרים שבאה אצלם צורה זו, הם איכה ויחזקאל. בספרים המאוחרים יותר, כל ספרי בית-שני, אין זכר לצורה קדומה זו.
מה שאומר שאם הקרי וכתיב הנ”ל בשיה”ש אינו סתם תיקון טעות סופר (כגון בלבול עם המילה “ולכי” שבהמשך הפסוק), אלא “עדכון” צורת כתיב קדומה לצורה מאוחרת יותר. אזי יש בכך לעזור בשאלה הידועה במחקר לגבי זמן חיבורה של שיר-השירים.
מכיון שצורה זו נפוצה בספרי בית-ראשון וגלות-בבל, ומאידך אין לה זכר בספרי בית-שני כלל. א”כ הזמן הכי מאוחר שסביר ששיה”ש נכתבה, הוא גלות-בבל ולא בית-שני (כפי שטוענים לא מעט חוקרים).