סיפור המפקד והמגיפה מתחיל בפסוק הבא: “וַיֹּסֶף אַף-יְהוָה לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת-דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת-יִשְׂרָאֵל וְאֶת-יְהוּדָה” (שמ”ב כד,א).
פסוק זה לכאורה אינו מובן:
א) היכן קודם לכן חרה אפו של האל, שיתאים כאן לומר “ויוסף אף יהוה לחרות בישראל”?
כמו כן בעיה עקרונית בפרשה זו, שכן היא סוגרת את ס’ שמואל, אך היא באה לאחר הנספחים של הספר – רשימת המלחמות (שמ”ב כא,טו-כב), שירת דוד על הצלתו מידי שאול (כב,א-נא), “דברי דוד האחרונים” (כג,א-ז), רשימת גיבורי דוד ומעלליהם (כג,ח-לט).
ב) בדרך כלל במקרא, כשכתוב שאף האל חרה בעם, זה כתוב בהמשך ובהקשר לאיזשהו חטא שנזכר קודם לכן בסמוך. אבל כאן לא ברור כלל מדוע חרה אף האל בישראל.
ג) סיפור זה מובא בחלק ה”נספחים” של ספר שמואל, ולמעשה אחרי הנספחים (אחרי שירת דוד ורשימת גיבורי דוד) כסיפור האחרון של הספר. למה הסיפור לא מובא קודם לכן, לפני הנספחים?
פרשנים רבים הסבירו שחרון האף הקודם, הוא בפרשת הוצאתם להורג של צאצאי שאול בידי הגבעונים, שהפסיקה את שנות הרעב בישראל (שמ”ב כא,א-יד).
אך הסבר זה בעייתי, שכן לא נאמר שם כלל שחרה אפו של האל או כעס על ישראל, ומשום כך לא מתאים הניסוח “ויוסף וכו'”. מסתבר איפוא שפרשת המפקד הוא המשכו של סיפור אחר, סיפור שכנראה אינו עומד בפנינו.
איור של דוד מאת קמילו בוקצ’ינו
יש לשים לב לכך שבפרשה גם כמה זרויות, כמו:
א) דמותו של יואב מככבת לאורך חצי מס’ שמואל כשר הצבא, ומוזכר תמיד כ”יואב” סתם ללא תואר. אך כאן משום מה נצרך הכותב לציין את יואב כ”שר החיל” (כד,ב).
ב) גד הנביא נזכר אף הוא קודם לכן בספר (שמ”א כב,ה), אך כאן נזקק הכותב להסביר מי הוא, וכותב “גָּד הַנָּבִיא חֹזֵה דָוִד” (כד,יא).
כלומר, נראה שהכותב כאן מזכיר לראשונה את דמויותיהם של יואב וגד.
איך זה יכול להיות?
דומני, כי שיקולים אלו יכולים להצביע על כך שפרשה זו, הינה בעצם נספח שנוסף בעריכה ממקור אחר (משלב בו הוא מספר לראשונה על יואב וגד), ולא חלק מהרצף העיקרי של חיבור ס’ שמואל. כשכעת, כפי שהוא לפנינו, הקטע חסר הקשר.