בספר דברי הימים קל יחסית לזהות מה הינו העתקה ממקור קודם ומה נכתב או נערך בידי המחבר בלשונו שלו, שכן בידינו המקורות העיקריים בהם השתמש המחבר – הספרים בראשית, שמואל ומלכים. לא כך לגבי ספר מלכים, למעט הקבלות בתיאורי מלכותו של חזקיהו (מל”ב יח-כ) עם הכתוב בספר ישעיה המונח לפנינו, אין בפנינו את המקורות בהם השתמש המחבר.
הדרך העיקרית להבחנה בין מה שהעתיק המחבר ממקורותיו כלשונם לבין עיבודים וקטעים המנוסחים בידי המחבר עצמו, היא בזיהוי לשונו של המחבר. איך עושים זאת?
מיד, כבר בקריאה ראשונית של הספר, ניתן להבחין בנוסחאות החוזרות על עצמן כמעט אחת לאחת, כמו בנוסחאות פתיחה המספרות על עלייתו למלוכה של מלך ממלכי יהודה או ישראל, כך גם נוסחאות סיום המספרות על סיום מלכותו של המלך. נוסחאות אלה מסתבר שהן מלשונו של המחבר ולכן נמצאות לכל אורך הספר לכל מלך ומלך.
נוסחת פתיחה כוללת בדרך כלל ששה מרכיבים: שם המלך, שם אביו, סינכרוניזציה לשנות מלכותו של המלך בממלכה השכנה, שם הממלכה, שם עיר הבירה ומשך זמן מלכותו של המלך. לדוגמה: “בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה לְיוֹאָשׁ בֶּן אֲחַזְיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ יְהוֹאָחָז בֶּן יֵהוּא עַל יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה” (מל”ב יג,א). אצל מלכי יהודה נזכרים שני מרכיבים נוספים – גילו של המלך בעת המלכתו ושמה של אמו של המלך (לעתים עם שם אביה ולעתים עם עיר מוצאה), לדוגמה: “בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְיוֹאָשׁ בֶּן יוֹאָחָז מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מָלַךְ אֲמַצְיָהוּ בֶן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יְהוּדָה: בֶּן עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה הָיָה בְמָלְכוֹ וְעֶשְׂרִים וָתֵשַׁע שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ יהועדין (יְהוֹעַדָּן) מִן יְרוּשָׁלִָם” (מל”ב יד,א-ב).
גם נוסחת הסיום כוללת בדרך כלל מרכיבי יסוד קבועים:
א) משפט מסכם המרמז על מקור המידע אודות המלך, כמו “וְיֶתֶר דִּבְרֵי יָרָבְעָם וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה וּגְבוּרָתוֹ אֲשֶׁר נִלְחָם וַאֲשֶׁר הֵשִׁיב אֶת דַּמֶּשֶׂק וְאֶת חֲמָת לִיהוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל” (מל”ב יד,כח), וכמו “וְיֶתֶר דִּבְרֵי עֲזַרְיָהוּ וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה” (מל”ב טו,ו).
ב) תיאור מותו של המלך, בדרך כלל בנוסח כמו “וַיִּשְׁכַּב עֲזַרְיָה עִם אֲבֹתָיו” (מל”ב טו,ז), ובמוות אלים כמו “וַיָּקֻמוּ עֲבָדָיו וַיִּקְשְׁרוּ קָשֶׁר וַיַּכּוּ אֶת יוֹאָשׁ בֵּית מִלֹּא הַיֹּרֵד סִלָּא: וְיוֹזָכָר בֶּן שִׁמְעָת וִיהוֹזָבָד בֶּן שֹׁמֵר עֲבָדָיו הִכֻּהוּ וַיָּמֹת” (מל”ב יב,כא-כב).
ג) תיאור קבורת המלך (בדרך כלל רק אצל מלכי יהודה), כמו “וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עִם אֲבֹתָיו בְּעִיר דָּוִד” (מל”ב יב,כב) וכמו “וַיִּקָּבֵר יוֹאָשׁ בְּשֹׁמְרוֹן עִם מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל” (מל”ב יג,יג).
ד) דיווח על הממשיך, בדרך כלל מי שעלה למלוכה תחתיו, כמו “וַיִּמְלֹךְ יוֹאָשׁ בְּנוֹ תַּחְתָּיו” (מל”ב יג,ט) וכמו “וְיָרָבְעָם יָשַׁב עַל כִּסְאוֹ” (מל”ב יג,יג).
בדרך כלל אחרי נוסחת הפתיחה ישנו משפט שיפוט של תקופת מלכותו, כמו “וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה וַיֵּלֶךְ אַחַר חַטֹּאת יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא סָר מִמֶּנָּה” (מל”ב יג,ב) הנזכר בדומה אצל מלכי ישראל וכמו “וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה רַק לֹא כְּדָוִד אָבִיו כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה יוֹאָשׁ אָבִיו עָשָׂה: רַק הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת” (מל”ב יד,ג-ד) החוזר על עצמו בדומה אצל רוב מלכי יהודה.
ישנם גם צורות ניסוח החוזרות על עצמן בתיאורי מלכים רבים, מה שבסבירות גבוהה גם הן מקולמוסו של המחבר, כמו:
א) “אֹצְרוֹת בֵּית יְהוָה וְאֶת אוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ” (מל”א יד,כו; טו,יח; מל”ב יב,יט; יד,יד; טז,ח; יח,טו; כד,יג).
ב) ניסוח החוזר על עצמו בצורות דומות – “כִּדְבַר יְהוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ” (מל”א יג,כו), “כִּדְבַר יְהוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ אֲחִיָּהוּ הַנָּבִיא” (מל”א יד,יח), “כִּדְבַר יְהוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי” (מל”א טו,כט), “כִּדְבַר יְהוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶל בַּעְשָׁא בְּיַד יֵהוּא הַנָּבִיא” (מל”א טז,יב), “כִּדְבַר יְהוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן” (שם,לד), “כִּדְבַר יְהוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד אֵלִיָּהוּ” (מל”א יז,טו), “כִּדְבַר יְהוָה אֲשֶׁר דִּבֵּר” (מל”א כב,לח), “כִּדְבַר יְהוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלִיָּהוּ” (מל”ב א,יז), “כִּדְבַר אֱלִישָׁע אֲשֶׁר דִּבֵּר” (מל”ב ב,כב), “כִּדְבַר יְהוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶל אֵלִיָּהוּ” (מל”ב י,יז), “כִּדְבַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגַּת הַחֵפֶר” (מל”ב יד,כה), “כִּדְבַר יְהוָה אֲשֶׁר קָרָא אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר קָרָא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה” (מל”ב כג,טז), “כִּדְבַר יְהוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים” (מל”ב כד,ב).
ג) משפט החוזר על עצמו בצורות שונות ושומות – “יְרוּשָׁלִַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי בָהּ” (מל”א יא,לב), “בִּירוּשָׁלִַם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לִי לָשׂוּם שְׁמִי שָׁם” (שם,לו), ועוד (מל”א ח,מד, מח; יא,יג; יד,כא; מל”ב כא,ז; כג,כז).
לרוב נוסחאות אלה חוזרות על עצמן בקטעים תמציתיים אודות המלכים, כחלק מהפתיחה או סיכום תקופת מלכותו של המלך, מה שמאפשר לנו לשער בסבירות טובה שגם הקטעים בהם מופיעים נוסחאות אלו הינם מלשונו של המחבר.
נוסחאות אלה גם מאפשרות לנו גם לגלות מתי המחבר הוסיף משפטי עריכה בקטעים אודות העתיק ממקורותיו כלשונם.
לדוגמה, בתוך קובץ סיפורי אליהו ואלישע, קובץ שיש לו מאפיינים סגנוניים משלו ולשון משלו אנו מוצאים נוסחאות שראינו שמאפיינים דווקא את המחבר.
“וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵלִיָּהוּ אַל תִּירְאִי בֹּאִי עֲשִׂי כִדְבָרֵךְ אַךְ עֲשִׂי לִי מִשָּׁם עֻגָה קְטַנָּה בָרִאשֹׁנָה וְהוֹצֵאת לִי וְלָךְ וְלִבְנֵךְ תַּעֲשִׂי בָּאַחֲרֹנָה: כִּי כֹה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר עַד יוֹם תתן- (תֵּת-) יְהוָה גֶּשֶׁם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: וַתֵּלֶךְ וַתַּעֲשֶׂה כִּדְבַר אֵלִיָּהוּ וַתֹּאכַל הוא-והיא (הִיא-וָהוּא) וּבֵיתָהּ יָמִים: כַּד הַקֶּמַח לֹא כָלָתָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא חָסֵר כִּדְבַר יְהוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד אֵלִיָּהוּ” (מל”א יז,יג-טז).
סביר להניח שהמחבר הוסיף את נוסחת “כדבר יהוה אשר דיבר ביד אליהו” לקטע המקורי, להדגיש את קיום נבואת אליהו, כפי שעשה לכאורה במקומות נוספים, לדוגמה:
“וַיְדַבֵּר אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהוָה יַעַן אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ מַלְאָכִים לִדְרֹשׁ בְּבַעַל זְבוּב אֱלֹהֵי עֶקְרוֹן הֲמִבְּלִי אֵין אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל לִדְרֹשׁ בִּדְבָרוֹ לָכֵן הַמִּטָּה אֲשֶׁר עָלִיתָ שָּׁם לֹא תֵרֵד מִמֶּנָּה כִּי מוֹת תָּמוּת: וַיָּמָת כִּדְבַר יְהוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלִיָּהוּ וַיִּמְלֹךְ יְהוֹרָם תַּחְתָּיו בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לִיהוֹרָם בֶּן יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה כִּי לֹא הָיָה לוֹ בֵּן” (מל”ב א,טז-יז).
במקרה זה ניתן להבחין שלכאורה כל הפסוק האחרון נוסח בידי המחבר.
יש לציין, גם כשאנו מבחינים בטביעת אצבעותיו של המחבר בתוך הקטעים המועתקים על-ידו ממקורות קודמים, אין שום הכרח שאלו תוספות משלו כמו בדוגמאות הנ”ל ולא רק ניסוח מחדש של הדברים.