הן בקרב הפרשנים המסורתיים והן במחקר ניתנו תיארוכים רבים ושונים לימי פעולתו של הנביא יואל בן פתואל, ההוא מספר יואל, מתרי-עשר, תיארוכים בטווח של כ-500 שנה, מימי יהורם מלך יהודה במאה ה-9 לפנה”ס ועד תלמי בסוף המאה ה-4 לפנה”ס. ברשומה זו אציג את הדעה השלטת כיום במחקר, לפיה יואל היה נביא שפעל בימי שיבת ציון, כנראה בראשית המאה ה-5 לפנה”ס.
הטווח הרחב שנתנו רבים וטובים לתיארוך ספר יואל, נובע מכך שאין בספר ציונים מפורשים לאירועים היסטוריים מהם נוכל ללמוד בצורה ישירה על זמנו של יואל. למרות זאת ניתן למצוא מספר רמזים היכולים לכוון אותנו לתקופה הכי מתאימה – התקופה שאחרי חנוכת בית-המקדש השני (515 לפנה”ס) ולפני עלייתו של עזרא הסופר המהפכני (458 לפנה”ס), ולהבנתי לא לפני ראשית המאה ה-5 לפנה”ס כדלהלן.
בספר אנו יכולים למצוא מספר רמזים:
א. ישנם פסוקים מהם נשמע שהחורבן והגלות אינם כה רחוקים והטראומה עדיין זכורה היטב. ראו “וְקִבַּצְתִּי אֶת כָּל הַגּוֹיִם וְהוֹרַדְתִּים אֶל עֵמֶק יְהוֹשָׁפָט וְנִשְׁפַּטְתִּי עִמָּם שָׁם עַל עַמִּי וְנַחֲלָתִי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פִּזְּרוּ בַגּוֹיִם וְאֶת אַרְצִי חִלֵּקוּ” (ד,ב), “מִצְרַיִם לִשְׁמָמָה תִהְיֶה וֶאֱדוֹם לְמִדְבַּר שְׁמָמָה תִּהְיֶה מֵחֲמַס בְּנֵי יְהוּדָה אֲשֶׁר שָׁפְכוּ דָם נָקִיא בְּאַרְצָם” (ד,יט).
ב. בית המקדש עומד על תילו ומקריבים בו קרבנות. כך עולה מפסוקים כמו “אִסְפוּ זְקֵנִים כֹּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם” (א,יד), “בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי יְהוָה” (ב,יז), וראו א,ט, יג; ב,יד.
ג. קהלו של הנביא הם “בני ציון” (ב,כג), “בני יהודה ובני ירושלם” (ד,ו, ח, יט), אותם הוא מכנה “בני ישראל” (ב,כז; ד,טז). אלו כינויים דומים לאלו בהם כונו יושבי יהודה בימי שיבת ציון (ראו עז’ ד,ו; נחמ’ ב,י; יא,ג, כ).
ד. היוונים מוכרים עדיין רק כסוחרים ולא ככובשים, ראו “וּבְנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יְרוּשָׁלִַם מְכַרְתֶּם לִבְנֵי הַיְּוָנִים” (ד,ו).
ה. צידון טרם נענשה, כלומר טרם נחרבה בימי ארתחשסתא ה-3 בסביבות 350 לפנה”ס.
ו. הנביא פונה לכל שכבות האוכלוסיה, ובמיוחד לכוהנים, אבל ללא שום זכר למלך ושרים, מה שמלמד לכאורה שחי בזמן שאמנם ישבו יהודים ביהודה אבל תחת שלטון זר.
ז. אחד המאפיינים הבולטים בסגנון והלשון של הספר הוא ההשפעה הבולטת של לשונותיהם של נביאי המקרא על הכותב, ובהם עמוס, צפניה, עובדיה, נחום, ישעיהו, יחזקאל, יונה ומלאכי. למרות שאין וודאות שהכותב הוא זה שהושפע מהם ולא אף אחד מהם ממנו, אבל כיוון שסגנון הכתיבה שלו הוא שימוש בלשונותיהם של נביאים אחרים, סביר יהיה להניח שעכ”פ כמעט כולם הם השפעות שלהם עליו ולא להיפך.
יואל, יצירתו של מיכלאנג’לו כפי שמצוירת על תקרת הקפלה הסיסטינית
ישנם גם רמזים בלשניים היכולים להצביע לנו על התקופה הרלוונטית:
א. המילה “סוף” במובן של אחרית (ב,כ), משתייכת לרובד העברית המקראית המאוחרת במקום ‘קץ’ הקלאסית (ראו דבה”ב כ,טז; קהלת ג,יא; ז,ב ועוד).
ב. הצורה “בני היונים” (ד,ו) היא צורה עברית מקראית מאוחרת במקום צורת ‘בני יון’ הקלאסית (ראו דבה”ב כ,יט ועוד).
ג. “שֶּׁלַח” (ב,ח) משתייכת לעברית המקראית המאוחרת (ראו נחמ’ ד,יא; דבה”ב כג,י; איוב לג,יח ועוד).
ד. “צחנה” (ב,כ) משתייכת אף היא לעברית המקראית המאוחרת (ראו בן סירא יא,טו; כב,א).
ה. צורת “חנון ורחום” (ב,יג) – במקום “רחום וחנון” הקלאסי (ראו יונה ד,ב; תהל’ קיא,ד; קיב,ד; קטז,ה; קמה,ח; נחמ’ ט,יז, לא; דבה”ב ל,ט).
השיקולים הללו מובילים אותנו למסקנה סבירה ביותר, שהנביא יואל פעל בתקופת שיבת ציון.
ניתן לדייק אף יותר את התיארוך ולהקדימו מימי עזרא הסופר, זאת מכיון שבעיקרו לשונו של ספר יואל הוא עברית מקראית קלאסית ועם מעט יחסית סימנים לעברית המקראית המאוחרת (המכונה במחקר ‘עברית מקראית בייניימית’), זה בדומה לספרים המפורסמים האחרים של ראשית תקופת שיבת ציון חגי, זכריה ומלאכי (ואף ספרים נוספים המתוארכים במחקר לתקופה זו, כמו “ישעיהו השני“) ובניגוד לספרים המאוחרים יותר כמו עזרא, נחמיה ודברי-הימים. מה שנותן לנו טווח השנים שאחרי חנוכת בית-המקדש השני (515 לפנה”ס) ולפני עלייתו של עזרא (458 לפנה”ס).
דומני שסביר יהיה אף להקטין טווח זה לראשית המאה ה-5 לפנה”ס לכל המוקדם, בעקבות כך שבעזרא, יואל אינו נזכר יחד עם חגי וזכריה שפעלו להקמת המקדש השני ב-515 לפנה”ס (ראו עז’ ה,א; ו,יד), כך שסביר יותר שפעל מאוחר יותר מהם, נניח ראשית המאה ה-5 לפנה”ס לכל המוקדם.
חציו הראשון של ספר יואל נסוב סביב אירוע גדול, שעדיין מתרחש בעת דבריו של יואל, של פשיטת ארבה על הארץ שהביאה לרעב גדול והשביתה את פולחן המנחה והנסכים מהמקדש. מתיארוך זה עולה שאירוע משמעותי זה אירוע מתי שהוא במחצית הראשונה של המאה ה-5 לפנה”ס.
מענין, בעיני הנקודות החזקות הן סעיף ו, ובעקר הענין הלשוני. אך שים לב שכמעט כל הענינים הלשוניים הם בפרק ב: אולי הנבואה שבפרק זו מאוחרת מאחרות? על כל פנים, מה שכתבת בפסקה האחרונה איננו שיקול לדעתי. מתוכן הספרים של חגי וזכריה עולה שהם פעלו לעודד את הקמת המקדש, ומתוכן ספר יואל לא עולה דבר כזה. כך שלמחבר של עזרא א-ו לא היתה סבה למנות את יואל בין הנביאים שעודדו את בנין הבית, לא משנה מתי פעל.