בס’ מלכים מסופר שיהואש מלך יהודה בימי יהוידע הכהן דאג לתחזוקה של המקדש, ולשם כך תיקן שהכהנים יקחו את כספי הנדבות של העם לעצמם, ובתמורה לכך עליהם לשפץ את המקדש.
ראה “וַיֹּאמֶר יְהוֹאָשׁ אֶל-הַכֹּהֲנִים כֹּל כֶּסֶף הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר-יוּבָא בֵית-יְהוָה כֶּסֶף עוֹבֵר–אִישׁ כֶּסֶף נַפְשׁוֹת עֶרְכּוֹ כָּל-כֶּסֶף אֲשֶׁר יַעֲלֶה עַל לֶב-אִישׁ לְהָבִיא בֵּית יְהוָה: יִקְחוּ לָהֶם הַכֹּהֲנִים אִישׁ מֵאֵת מַכָּרוֹ וְהֵם יְחַזְּקוּ אֶת-בֶּדֶק הַבַּיִת לְכֹל אֲשֶׁר-יִמָּצֵא שָׁם בָּדֶק” (מל”ב יב,ה-ו).
בפועל מה שאירע, הוא שהכהנים פעלו בשחיתות, ולקחו את הכסף מהעם, אבל לא דאגו לשיפוץ ולתחזוקת המקדש. אז ציוה יהואש שלא יקחו עוד הכהנים את כספי הנדבות לעצמם, אלא לתת את הכסף ישר עבור שיפוץ המקדש.
ראה “וַיְהִי בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה–לַמֶּלֶךְ יְהוֹאָשׁ לֹא-חִזְּקוּ הַכֹּהֲנִים אֶת-בֶּדֶק הַבָּיִת: וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ יְהוֹאָשׁ לִיהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וְלַכֹּהֲנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מַדּוּעַ אֵינְכֶם מְחַזְּקִים אֶת-בֶּדֶק הַבָּיִת וְעַתָּה אַל-תִּקְחוּ-כֶסֶף מֵאֵת מַכָּרֵיכֶם כִּי-לְבֶדֶק הַבַּיִת תִּתְּנֻהוּ: וַיֵּאֹתוּ הַכֹּהֲנִים לְבִלְתִּי קְחַת-כֶּסֶף מֵאֵת הָעָם וּלְבִלְתִּי חַזֵּק אֶת-בֶּדֶק הַבָּיִת” (שם,ז-ט).
התהליך עבד כך: הכספים נאספו בתוך תיבה שהועמדה לצד המזבח, לשם הכניסו הכהנים את הכספים. ולאחר שהתמלאה התיבה, באו נציג מטעם המלך – סופר המלך, ונציג הכהנים – הכהן הגדול, וספרו את הכסף, ונתנו אותו לאמנים המשפצים.
ראה “וַיִּקַּח יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן אֲרוֹן אֶחָד וַיִּקֹּב חֹר בְּדַלְתּוֹ וַיִּתֵּן אֹתוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ מִיָּמִין בְּבוֹא-אִישׁ בֵּית יְהוָה וְנָתְנוּ-שָׁמָּה הַכֹּהֲנִים שֹׁמְרֵי הַסַּף אֶת-כָּל-הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵית-יְהוָה: וַיְהִי כִּרְאוֹתָם כִּי-רַב הַכֶּסֶף בָּאָרוֹן וַיַּעַל סֹפֵר הַמֶּלֶךְ וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וַיָּצֻרוּ וַיִּמְנוּ אֶת-הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בֵית-יְהוָה: וְנָתְנוּ אֶת-הַכֶּסֶף הַמְתֻכָּן יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה הַמֻּפְקָדִים בֵּית יְהוָה וַיּוֹצִיאֻהוּ לְחָרָשֵׁי הָעֵץ וְלַבֹּנִים הָעֹשִׂים בֵּית יְהוָה: וְלַגֹּדְרִים וּלְחֹצְבֵי הָאֶבֶן וְלִקְנוֹת עֵצִים וְאַבְנֵי מַחְצֵב לְחַזֵּק אֶת-בֶּדֶק בֵּית-יְהוָה וּלְכֹל אֲשֶׁר-יֵצֵא עַל-הַבַּיִת לְחָזְקָה” (שם,י-יג).
המחבר מציין שעל האמנים היה ניתן לסמוך (לעומת הכהנים), ולא הוצרכו לבדקם משחיתות: “וְלֹא יְחַשְּׁבוּ אֶת-הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת-הַכֶּסֶף עַל-יָדָם לָתֵת לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה כִּי בֶאֱמֻנָה הֵם עֹשִׂים” (שם,טז).
סיפור זה בעייתי “לכאורה”, שכן הוא מדבר על “הכהנים שומרי הסף” בעוד השוערים ‘כידוע’ הינם לויים ולא כהנים ע”פ החוק והספרות הכהנית (ראו כאן).
כמו כן כספי הנדבות ע”פ החוק הכוהני שייך לכהנים, בעיקר ה”ערכין” (ויק’ כז,כא) הנזכרים כאן – “אִישׁ כֶּסֶף נַפְשׁוֹת עֶרְכּוֹ”, וכאן מוצג יהואש מצד אחד כמי שתיקן את נתינת הנדבות לכהנים, ומאידך גם כמי שנטלם מהכהנים והעבירם לרשות המקדש, שניהם סותרים לכאורה את החוק הכהני.
כתובת יהואש (המזוייפת)
והנה בס’ דבה”י המחבר מספר את סיפור שיפוץ המקדש באופן שונה:
לדבריו לא תיקן יהואש את העברת נדבות העם הסדירים לידי הכהנים בשביל שיפוץ המקדש, אלא יזם גיוס כספים בידי הכהנים ו”הלויים” למען שיפוץ המקדש. אך הבעיה היתה ש”הלויים” לא מיהרו לעשות זאת, ולא שלקחו את הכספים לעצמם.
ראה “וַיְהִי אַחֲרֵי-כֵן הָיָה עִם-לֵב יוֹאָשׁ לְחַדֵּשׁ אֶת-בֵּית יְהוָה: וַיִּקְבֹּץ אֶת-הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וַיֹּאמֶר לָהֶם צְאוּ לְעָרֵי יְהוּדָה וְקִבְצוּ מִכָּל-יִשְׂרָאֵל כֶּסֶף לְחַזֵּק אֶת-בֵּית אֱלֹהֵיכֶם מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְאַתֶּם תְּמַהֲרוּ לַדָּבָר וְלֹא מִהֲרוּ הַלְוִיִּם” (דבה”ב כד,ד-ה).
יהואש מתלונן בפני יהוידע הכהן למה לא עמד על “הלויים” לגייס את התשלום השנתי (מחצית-השקל). אז החליט להעמיד ארון במקדש ולהכריז בערי יהודה על גיוס הכספים, כשבארון שמו העם את “משאת משה”, וכשהתמלא הארון, הביאו את סופר המלך ואת “כהן הראש” (כינוי מאוחר לכה”ג) והם טיפלו בכספים.
ראה “וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לִיהוֹיָדָע הָרֹאשׁ וַיֹּאמֶר לוֹ מַדּוּעַ לֹא-דָרַשְׁתָּ עַל-הַלְוִיִּם לְהָבִיא מִיהוּדָה וּמִירוּשָׁלִַם אֶת-מַשְׂאַת מֹשֶׁה עֶבֶד-יְהוָה וְהַקָּהָל לְיִשְׂרָאֵל–לְאֹהֶל הָעֵדוּת … וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ וַיַּעֲשׂוּ אֲרוֹן אֶחָד וַיִּתְּנֻהוּ בְּשַׁעַר בֵּית-יְהוָה חוּצָה: וַיִּתְּנוּ-קוֹל בִּיהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם לְהָבִיא לַיהוָה מַשְׂאַת מֹשֶׁה עֶבֶד-הָאֱלֹהִים עַל-יִשְׂרָאֵל—בַּמִּדְבָּר: וַיִּשְׂמְחוּ כָל-הַשָּׂרִים וְכָל-הָעָם וַיָּבִיאוּ וַיַּשְׁלִיכוּ לָאָרוֹן עַד-לְכַלֵּה: וַיְהִי בְּעֵת יָבִיא אֶת-הָאָרוֹן אֶל-פְּקֻדַּת הַמֶּלֶךְ בְּיַד הַלְוִיִּם וְכִרְאוֹתָם כִּי-רַב הַכֶּסֶף וּבָא סוֹפֵר הַמֶּלֶךְ וּפְקִיד כֹּהֵן הָרֹאשׁ וִיעָרוּ אֶת-הָאָרוֹן וְיִשָּׂאֻהוּ וִישִׁיבֻהוּ אֶל-מְקֹמוֹ כֹּה עָשׂוּ לְיוֹם בְּיוֹם וַיַּאַסְפוּ-כֶסֶף לָרֹב” (שם,ו-יא).
את הכספים העבירו לידי האמנים.
ראה “וַיִּתְּנֵהוּ הַמֶּלֶךְ וִיהוֹיָדָע אֶל-עוֹשֵׂה מְלֶאכֶת עֲבוֹדַת בֵּית-יְהוָה וַיִּהְיוּ שֹׂכְרִים חֹצְבִים וְחָרָשִׁים לְחַדֵּשׁ בֵּית יְהוָה וְגַם לְחָרָשֵׁי בַרְזֶל וּנְחֹשֶׁת לְחַזֵּק אֶת-בֵּית יְהוָה: וַיַּעֲשׂוּ עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה וַתַּעַל אֲרוּכָה לַמְּלָאכָה בְּיָדָם וַיַּעֲמִידוּ אֶת-בֵּית הָאֱלֹהִים עַל-מַתְכֻּנְתּוֹ—וַיְאַמְּצֻהוּ: וּכְכַלּוֹתָם הֵבִיאוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וִיהוֹיָדָע אֶת-שְׁאָר הַכֶּסֶף וַיַּעֲשֵׂהוּ כֵלִים לְבֵית-יְהוָה כְּלֵי שָׁרֵת וְהַעֲלוֹת וְכַפּוֹת וּכְלֵי זָהָב וָכָסֶף וַיִּהְיוּ מַעֲלִים עֹלוֹת בְּבֵית-יְהוָה תָּמִיד כֹּל יְמֵי יְהוֹיָדָע” (שם,יב-יד).
מחבר דבה”י בגירסה שלו לסיפור, “פותר” את שתי הבעיות שהוזכרו לעיל. מדובר על לויים ולא על כהנים (ראה גם דבה”ב כג,ד), ולא מדובר בתיקון חדש של העברת כספי הנדבות לכהנים, וביטול תקנה זו, בניגוד לחוק הכהני. אלא להיפך יש כאן התעוררות לחידוש התשלום השנתי של העם למקדש, והתמהמהות של הלויים (ולא חלילה של הכהנים). אין כאן “שחיתות” של הכהנים חלילה, וגם לא יושרה של האמנים לעומתם.
למחבר דבה”י היתה בעיה עם החלק הראשון של הסיפור – כספי הנדבות שלדעתו היו שייכים לכהנים, ו’לא יתכן’ שיהואש שעשה הכל לפי הוראותיו של יהוידע הכהן יפקיע שלא כדין כספים אלו. ו’בטח שלא יתכן’ שהכהנים היו חלילה מושחתים.
לכן טיפל המחבר רק בחלק הראשון של הסיפור, ובמקומו מספר על “לויים” בעייתיים, אבל גם הם לא היו מושחתים חלילה, אלא “עצלנים”. ולא מדובר היה בכספי הכהנים, אלא בתשלום השנתי – “משאת משה”. עם המשך הסיפור לא היה למחבר בעיה, ולכן קיבלנו סיפור שלא ברור בו למה היה צורך להעמיד ארון לכספים במקדש, ולמה היה צורך בפיקוח של המלך בידי סופרו ושל הכהן-הגדול.
[פורסם על-ידי במקור בפורום ביקורת המקרא באתר היידפארק – 3/1/2012]
נקודה מעניינת בעניין זה, היא הסתירה בין שני הספרים לגבי מיקומו של הארון בו הכניסו את כספי התרומות, וגם לגבי מי הכניס את הכספים לארון.
ראה “וַיִּקַּח יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן אֲרוֹן אֶחָד וַיִּקֹּב חֹר בְּדַלְתּוֹ וַיִּתֵּן אֹתוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ מִיָּמִין בְּבוֹא-אִישׁ בֵּית יְהוָה וְנָתְנוּ-שָׁמָּה הַכֹּהֲנִים שֹׁמְרֵי הַסַּף אֶת-כָּל-הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵית-יְהוָה” (מל”ב יב,י).
לעומת זאת ראה “וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ וַיַּעֲשׂוּ אֲרוֹן אֶחָד וַיִּתְּנֻהוּ בְּשַׁעַר בֵּית-יְהוָה חוּצָה: וַיִּתְּנוּ-קוֹל בִּיהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם לְהָבִיא לַיהוָה מַשְׂאַת מֹשֶׁה עֶבֶד-הָאֱלֹהִים עַל-יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר: וַיִּשְׂמְחוּ כָל-הַשָּׂרִים וְכָל-הָעָם וַיָּבִיאוּ וַיַּשְׁלִיכוּ לָאָרוֹן עַד-לְכַלֵּה” (דבה”ב כד,ח-י).
על-פי ס’ מלכים הארון הועמד ליד המזבח, לשם נאסר על העם להכנס, ולכן שומרי-הסף הכהנים קיבלו את הכספים, והם שלשלו את הכסף לארון ליד המזבח.
לעומת זאת לפי ס’ דבה”י, הארון הועמד בצד החיצוני של שער הכניסה למקדש, לשם העם יכל להכנס. ולכן העם בעצמו יכל לשלשל את כספי תרומותיו לארון מחוץ לשער.