נאמר “וְכִי יָמוּת מִן-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר-הִיא לָכֶם לְאָכְלָה הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ יִטְמָא עַד-הָעָרֶב” (ויק’ יא,לט), דהיינו נבלת בהמה טהורה מטמאת במגע.
אך האמנם?!
נאמר “אוֹ נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בְּכָל-דָּבָר טָמֵא אוֹ בְנִבְלַת חַיָּה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּנִבְלַת שֶׁרֶץ טָמֵא וְנֶעְלַם מִמֶּנּוּ וְהוּא טָמֵא וְאָשֵׁם” (ויק’ ה,ב).
למה נבלת בהמה טהורה אינה נזכרת בפסוק אם גם היא מטמאת בנגיעה בה?
האם ישנה כאן סתירה אם נבלת בהמה המותרת באכילה מטמאת או לא?
אם עצם ההיטמאות היא האיסור זה מובן, כי הרי אסור לגעת בנבלת בהמה טמאה “מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם” (ויק’ יא,ח), אבל אין איסור נגיעה בנבלת בהמה טהורה אף שהנגיעה עצמה מטמאת כנ”ל.
אך יש פסוק אחר ממנו עולה לכאורה הסתירה הזו: “וְנֶפֶשׁ כִּי-תִגַּע בְּכָל-טָמֵא בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּכָל-שֶׁקֶץ טָמֵא וְאָכַל מִבְּשַׂר-זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַיהוָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ” (ויק’ ז,כא).
כאן יש בעיה, למה נזכרה רק נבלת בהמה טמאה ולא גם בהמה טהורה, הלא אף נבלת בהמה טהורה מטמאת כנ”ל?
ולמה בזמן הטומאה אם אכל הטמא מהשלמים לא יהא חייב כרת? למה שדינו יהיה שונה מטמא מנבלת בהמה טמאה?
יתכן שיש כאן אכן סתירה אם נבלת בהמה טהורה מטמאת בנגיעתה או לא. ע”פ ויק’ יא הנגיעה מטמאת, אף שאין איסור בנגיעה (כי מותר לאכול את הנבלה). ואילו ע”פ ויק’ ז (ואולי אף ה,ב) נגיעה בנבלת בהמה טהורה אינה מטמאת.
אם אכן כך, יובן יותר מדוע בהמה המותרת באכילה מכונה “בהמה טהורה” – דהיינו, מכיון שהיא אינה מטמאת, בניגוד ל”בהמה טמאה” האסורה באכילה”, ואם כך, סימן שטומאת נבלת בהמה טהורה הינה התפתחות מאוחרת.