לאחר חורבן ממלכת ישראל ואף לפניה, היגרו וגלו רבים מהישראלים דרומה אל ממלכת יהודה, בחלקם הגדול לירושלים ששטחה גדל מאוד בימי חזקיהו. הישראלים הביאו עמם אמונות ומסורות שונות, שחלקן קיבלו מקום ביצירת המקרא. המקרא אמנם הוא חיבור יהודאי, אבל לא יכלו להתעלם מקולות דומיננטיים אחרים של הישראלים לשעבר.
דוגמה מעניינת בהקשר זה, קשור לפולחן הישראלי בבית-אל.
אנו מוצאים בירמיהו הקבלה בין האל הידוע של מואב “כמוש” לבין אל ישראלי לא-ידוע לכאורה בשם “בית-אל”. נאמר “וּבֹשׁ מוֹאָב מִכְּמוֹשׁ כַּאֲשֶׁר בֹּשׁוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל מִבֵּית אֵל מִבְטֶחָם” (ירמ’ מח,יג). “כמוש” הוא שם של אל, לא של מקום, וכך גם “בית אל” במקרה זה הוא שם של אל, בו שמו ישראל את “מבטחם”.
ירמיהו למעשה מספר לנו בעקיפין, שבממלכת ישראל האל הראשי או אחד הראשיים שבאליהם, נקרא בשם “ביתאל”.
בדומה ישנו לכאורה אזכור נוסף לאל בשם זה, כבר בדברי הנביא הושע הישראלי: “כָּכָה עָשָׂה1 לָכֶם בֵּית אֵל מִפְּנֵי רָעַת רָעַתְכֶם” (י,טו). בדברי הושע ישנה לכאורה לא רק אזכור של אל בשם זה אלא גם הכרה בכוחו!
והנה לכשנעיין בתורה, נבחין שייתכן שאל בשם זה נרמז בתורה. נאמר “אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר” (בר’ לא,יג), בפסוק זה ההדגשה של המילה “שם” מכוונת אותנו לפרש את “האל בית אל” במובן של האל של המקום בית-אל, אבל ייתכן שבסיפור המקורי “אנכי האל בית אל” היה כפשוטו – האל ששמו בית-אל והושמטה המילה “לי” – “אשר משחת לי שם מצבה”. בהמשך נראה שאין צורך בתיקון הזה.
דוגמה נוספת – “וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם אֵל בֵּית אֵל כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים בְּבָרְחוֹ מִפְּנֵי אָחִיו” (בר’ לה,ז). במקרה זה בהחלט יכול הדבר להתפרש ש”אל בית אל” הוא שם האלהים שנגלו אליו “שם” בבית-אל שנזכרה קודם לכן בפרשה (שם,א, ב, ג, ו).
נראה שהישראלים לשעבר המשיכו בחלקם בפולחנו של “ביתאל”, וכך אנו מוצאים בהמשך יהודים רבים שבשמותיהם הרכיב התיאופורי “ביתאל”.
אם זה יהודים מגולי בבל במאה ה-6 לפנה”ס: בית-אל-אח-אידין, בית-אל-דיני-איפוש, בית-אל-חסני, בית-אל-עדרא, בית-אל-שורו, וכן בית-אל-שר-אוצור שמשמעו ‘ביתאל ינצור את המלך (השר)’ – שם זה אנו מוצאים גם במקרא כשמו של אחד מהעולים בשיבת ציון: “וַיִּשְׁלַח בֵּית אֵל שַׂר אֶצֶר וְרֶגֶם מֶלֶךְ וַאֲנָשָׁיו לְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי יְהוָה” (זכ’ ז,ב).
כמו כן יהודים מיב שבמצרים במאה ה-5 לפנה”ס: אשמביתאל, חרמביתאל וענתביתאל – שזה כבר שילוב של שני אלוהויות ענת וביתאל בדומה לשילוב אחר מיב – ענתיהו, וכן ביתאלנתן (כמו ‘יהונתן’), ביתאלעקב (כמו ‘עקביהו’, ואולי כמו ‘י-עקב’), ביתאלתדן וביתאלתקם.
פילון מגבל (המאה ה-2 לפנה”ס) מספר על האלוהויות הפיניקיות וכותב:
“לאורנוס (= שמים) נולדו מאחותו-אשתו גי (= ארץ) ארבעה בנים: אלוס (= אל) הנקרא גם כרונוס, ביתו’לוס (= ביתאל), דגון הוא סיטון, ואטלס”.
למעשה האל “ביתאל” נזכר גם בידי ‘נכרים’, הן בחוזה שנערך בין אסרחדון מלך אשור לבין בעל מלך צור כבר במחצית הראשונה למאה ה-7 לפנה”ס, והן מקדש לאל “ביתאל” מהרמופוליס מהמאה ה-5 לפנה”ס וגם בכתובת יוונית מהמאה ה-3 לפנה”ס הקדשה ל”זבס-ביתאל”.
לדברי אלכסנדר רופא (מלאכים במקרא, עמ’ 181) המאריך ומרחיב בנושא:
“מן הצמצומים האלה, בזמן ובמקום, בעבודתו של ביתאל, צריך ללמוד שפולחנו היה מלכתחילה פולחן מקומי, מוגבל לעיר מסוימת, או לכל היותר לעם מסוים, ורק בשלב שני נפוץ על פני אזורים נרחבים של המזרח העתיק. […] ‘בלבול האומות’ האשורי, יחד עם אחידות השלטון האימפריאלי ויציבותו, הם שגרמו לה לעבודת ביתאל לצאת מתחומה כפולחן מקומי ולהתפשט במקומות הרבה בכל רחבי האימפריה”.
מצבות פולחן בגזר הכנענית (צילום ORI)
רופא מביא ציטוט מאבסביוס המצטט את פילון מגבל:
“האל אורנוס (= שמים) המציא ביתו’ליה (= ביתאל), בבוראו אבנים בעלות חיות”. מדבריו משתמע “שהשם ביתאל ניתן לאבנים אשר האמינו בכוח חיים הטמון בהן” כדברי רופא (שם, עמ’ 182).
מה שמזכיר לנו מיד את סיפור בית-אל בתורה עם יעקב בעקבות חלום ‘סולם יעקב’, שאינו אלא סיפור ההקדשה של בית-אל:
“וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי: וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם: וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ: וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה: וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה יְהוָה לִי לֵאלֹהִים: וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ” (בר’ כח,טז-כב).
רופא מציע לראות בפסוק מתוך ברכת יעקב ליוסף התייחסות בכינוי אחר לביתאל במובן דומה לזה:
“וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל” (בר’ מט,כד).
‘אביר’ הוא שור-עגל, המרמז לעגל שעמד בבית-אל, ששם עמד “אבן ישראל” – הוא ביתאל.
פולחנו של “ביתאל” היה איפוא במצבה – כשהאבן עצמה כונתה ביתאל, שכן בה חיותו של האל. וזה מובנו המקורי לכאורה של המשפט הנ”ל: “וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים (= ביתאל)”. ובדומה “אָנֹכִי הָאֵל בֵּית אֵל אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר” (בר’ לא,יג), כלומר משיחת המצבה המשכנת באבן את החיות האלוהית.
וראה
“וַיַּעַל מֵעָלָיו אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ: וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ מַצֶּבֶת אָבֶן וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן: וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ שָׁם אֱלֹהִים בֵּית אֵל” (בר’ לה,יג-טו).
נמצא שכשהמקור הדויטרונומיסטי אוסר את פולחן המצבות, הוא בא לאסור את פולחן “ביתאל” – “וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא יְהוָה אֱלֹהֶיךָ” (דב’ טז,כב).
ראינו איפוא שהאל הישראלי “ביתאל” שפולחנו היה בהעמדת מצבה ויציקת שמן על ראשה, נדד עם הישראלים הגולים והמהגרים ליהודה ולשאר ארצות פזוריהם ולאחר מכן אף עם חלק מצאצאיהם הגולים מיהודה לבבל ובחזרה בשיבת ציון.
“ביתאל” זוהה בשלב מסוים עם “יהוה” עצמו, וכך נכנסו לתורה סיפורי “ביתאל”, ובהמשך רק נאסר פולחנו אבל לא בשמו “ביתאל” לאחר שכבר זוהה עם “יהוה”.