מקובעת אצלנו דמותו של בלעם בן בעור כדמות שלילית שרק רצה לקלל את בני ישראל. ואכן ישנם פסוקים התואמים לתדמית שלילית זו, כמו “וְלֹא-אָבָה יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל-בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת-הַקְּלָלָה לִבְרָכָה” (דב’ כג,ו), וכן “וַיָּקָם בָּלָק בֶּן-צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא לְבִלְעָם בֶּן-בְּעוֹר לְקַלֵּל אֶתְכֶם: וְלֹא אָבִיתִי לִשְׁמֹעַ לְבִלְעָם וַיְבָרֶךְ בָּרוֹךְ אֶתְכֶם וָאַצִּל אֶתְכֶם מִיָּדוֹ” (יהו’ כד,ט-י).
בפסוקים אלה משתמע שבלעם קילל רק שהאל הפך את קללתו לברכה, או שרק רצה לקלל והאל אסר עליו לקלל ונאלץ לברך את בני ישראל שלא כרצונו.
אך האם ישנן תדמיות נוספות לבלעם, אולי אפילו תדמית חיובית?
והנה בפרשת בלק עצמה הרושם הוא דווקא חיובי למדי, בלעם מצויר כאדם הטוען מהרגע הראשון שדעתו האישית כלל אינה רלוונטית והוא יאמר ויעשה אך ורק מה האל יורה לו. דמות של ‘צדיק’ כמעט.
“וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהוָה אֵלָי וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם” (במ’ כב,ח).
“וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרֵי בָלָק לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן יְהוָה לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם” (שם,יג).
“וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי יְהוָה אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה” (שם,יח).
“וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק הִנֵּה בָאתִי אֵלֶיךָ עַתָּה הֲיָכֹל אוּכַל דַּבֵּר מְאוּמָה הַדָּבָר אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹהִים בְּפִי אֹתוֹ אֲדַבֵּר” (שם,לח).
“וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לְבָלָק הִתְיַצֵּב עַל עֹלָתֶךָ וְאֵלְכָה אוּלַי יִקָּרֵה יְהוָה לִקְרָאתִי וּדְבַר מַה יַּרְאֵנִי וְהִגַּדְתִּי לָךְ” (במ’ כג,ג).
“מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב מֵהַרְרֵי קֶדֶם לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל: מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם יְהוָה” (שם,ז-ח).
“וַיַּעַן וַיֹּאמַר הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יָשִׂים יְהוָה בְּפִי אֹתוֹ אֶשְׁמֹר לְדַבֵּר” (שם,יב).
“וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל בָּלָק הֲלֹא דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר כֹּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהוָה אֹתוֹ אֶעֱשֶׂה” (שם,כו).
“וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי יְהוָה לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו: וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים” (במ’ כד,א-ב).
“וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק הֲלֹא גַּם אֶל מַלְאָכֶיךָ אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ אֵלַי דִּבַּרְתִּי לֵאמֹר: אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי יְהוָה לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה מִלִּבִּי אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהוָה אֹתוֹ אֲדַבֵּר” (שם,יב-יג).
דומה איפוא, שהמסורת הקדומה יותר המסופרת בפרשת בלק, מציגה את בלעם כדמות דיי חיובית, כדמות הכפוף לחלוטין לרצונו וציוויו של האל, כדמות הצייתן. בעוד התדמית המאוחרת יותר – הדויטרונומיסטית (אסכולת ספר דברים), רואה בבלעם דמות שלילית שרצה לקלל והאל הצליח להפוך את קללתו לברכה.
בלעם כדמות שלילית משתקפת גם מהסיפור הכוהני המאוחר, הרואה בבלעם כמי שייעץ את העצה להחטיא את בני ישראל בבנות מדין. ראו “וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב” (במ’ לא,ח), וכן “וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה: הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּיהוָה עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת יְהוָה” (שם,טו-טז).
אך גם שתי האסכולות המציגות את בלעם כדמות שלילית, הדויטרונומיסטית והכהנית, מציגות שני סיפורים שונים. בעוד האסכולה הדויטרונומיסטית קושרת את בלעם לבלק ולמואב (בדומה למסורת ה’חיובית’ רק כדמות שלילית), האסכולה הכוהנית קושרת את בלעם בכלל לנשיאי מדין ולבנות מדין. דבר זה ניכר בשני תיאורים נפרדים בס’ יהושע הנראים כבלתי מודעים זה לזה:
“וַיִּתֵּן מֹשֶׁה לְמַטֵּה בְנֵי רְאוּבֵן לְמִשְׁפְּחֹתָם […] וְכֹל עָרֵי הַמִּישֹׁר וְכָל מַמְלְכוּת סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר מָלַךְ בְּחֶשְׁבּוֹן אֲשֶׁר הִכָּה מֹשֶׁה אֹתוֹ וְאֶת נְשִׂיאֵי מִדְיָן אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע נְסִיכֵי סִיחוֹן יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: וְאֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הַקּוֹסֵם הָרְגוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב אֶל חַלְלֵיהֶם” (יהו’ יג,טו-כב). – תיאור התואם את התיאור הכוהני הנזכר.
“וָאָבִא אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ הָאֱמֹרִי הַיּוֹשֵׁב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּלָּחֲמוּ אִתְּכֶם וָאֶתֵּן אוֹתָם בְּיֶדְכֶם וַתִּירְשׁוּ אֶת אַרְצָם וָאַשְׁמִידֵם מִפְּנֵיכֶם: וַיָּקָם בָּלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁלַח וַיִּקְרָא לְבִלְעָם בֶּן בְּעוֹר לְקַלֵּל אֶתְכֶם: וְלֹא אָבִיתִי לִשְׁמֹעַ לְבִלְעָם וַיְבָרֶךְ בָּרוֹךְ אֶתְכֶם וָאַצִּל אֶתְכֶם מִיָּדוֹ: וַתַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן […]” (יהו’ כד,ח-יא). – תיאור זה תואם את התיאור הדויטרונומיסטי הנזכר, תיאור שאינו מודע לקיומה של מלחמה של בני ישראל מול מדין בכלל וכזו המקושרת לבלעם בפרט.
מתי התגבשה התפישה החיובית על בלעם?
דומה כי ניתן לתארך את זמן התגבשותה של התפישה החיובית על בלעם למאה ה-9 לפנה”ס. אז אנו מוצאים את כתובת בלעם עם לשונות המזכירות את אופן הצגתו של בלעם במקרא, בפרשת בלק, וכן את פתור – מולדתו של בלעם – תחת שליטה ארמית, כפי שהיא מצטיירת בפרשת בלק. (ייתכן שגרעין הסיפור נוצר על רקע נסיונותיהם של מלכי מואב להתמודד עם הכוח של ממלכת ישראל של עמרי ואחאב ההולכת ומתעצמת, ראו כאן).
ראו דברי אברהם מלמט (ה’מקסימליסט’):
“המסורת המקראית רואה את פתור וסביבתה כתחום ארמי בימי בלעם (במ’ כב,ח; כג,ז; והשווה דב’ כג,ה). אפשר שזו תפיסה אנכרוניסטית שנוצרה במאה י’, או במחציתה הראשונה של מאה ט’ לפסה”נ בזמן שפתור היתה בידי הארמים” (א’ מלמט, “פרקים במדיניות החוץ של דויד ושלמה”, א’ מלמט, ישראל בתקופת המקרא, ירושלים 1983, עמ’ 202 הערה 20).
אין בכך לומר שפרשת בלק נכתבה במאה ה-9 לפנה”ס, אלא שהמסורת החיובית אודות בלעם התגבשה בתקופה זו, לפני התדמית השלילית הדויטרונומיסטית שנוצרה כפי הנראה במאה ה-7 לפנה”ס – בתקופה הדויטרונומיסטית.