שבטי ישראל נחלקו במקרא לארבע קבוצות, כשכל קבוצה משוייכת לאמא שונה: רחל, לאה, בלהה וזלפה. כשבני שתי הקבוצות הראשונות מוגדרים “בני הגבירות” ובני שתי הקבוצות השניות מוגדרים “בני השפחות”.
האם ואיזה מציאות היסטורית עומדת מאחורי חלוקות אלו?
רציתי להציע את ההשערה הבאה.
חלוקת הקבוצות היא כזו:
בני הגבירה – בני רחל: יוסף (אפרים ומנשה) ובנימין.
בני הגבירה – בני לאה: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר וזבולון.
בני השפחה – בני בלהה: דן ונפתלי.
בני השפחה – בני זלפה: גד ואשר.
כשמעיינים במפה של נחלות שבטי ישראל (ע”פ חלוקת הנחלות בס’ יהושע) ניתן להבחין בנקודה מעניינת.
כשמשווים את חלוקת השבטים לאמהות לחלוקת הנחלות, ניתן להבחין שחלוקת השבטים לאמהות היא כעיקרון חלוקה גאוגרפית במעגלים (לא אסתטית, אבל עדיין בולטת לעין).
1) הגרעין האמצעי – בני רחל – שבטי יוסף (אפרים ומנשה) ובנימין.
2) המעגל הקרוב – בני לאה – הקרובים מדרום, יהודה ושמעון (שהיוו חלק מנחלת יהודה), ראובן, לוי (שישב מפוזר בין השבטים). הקרובים מצפון – יששכר וזבולון.
3) המעגל הרחוק – בני בלהה – נפתלי ודן (שישב בסופו של דבר בצפון למזרחו של נפתלי).
ישנם עוד שני שבטים חריגים, שגם אינם שייכים לאף מעגל, אינם קרובים זה לזה, ועדיין משוייכים לאמא משותפת רק לשניהם – גד ואשר.
מה ההסבר לזה?
השערתי היא כזו. הרעיון של האמהות הוא רעיון שנוצר בממלכת ישראל מנקודת הראות של השלטון וההשתלטות של ממלכת ישראל על כלל שבטי ישראל.
הגרעין של ממלכת ישראל (לא זו המכונה “הממלכה המאוחדת”), הינם למעשה “בני רחל” – שבטי יוסף, אפרים ומנשה, ובנימין.
המעגל הקרוב – “בני לאה” – הינם השבטים הראשונים בזמן עליהם היתה שליטה של ממלכת ישראל, בין אם ישירה כמו ראובן, יששכר וזבולון (ולוי), ובין אם יחס של ואסל שקיבלו השבטים יהודה ושמעון יושבי ממלכת יהודה.
בשלב מאוחר להם, באה (לפי השערה זו) השליטה הישראלית על שניים מהשבטים בצפון המזרחי – דן ונפתלי – “בני בלהה”.
ורק בסוף, אחרונים, באה השליטה על שני השבטים האחרונים – “בני זלפה” – אשר בצפון המערבי וגד בעבר הירדן המזרחי.
כלומר, השערתי היא שהחלוקת לאמהות משקפת חלוקה גיאוגרפית סכמטית המשקפת את השלבים בהתפשטות השליטה הישראלית על “שבטי ישראל” לאורך זמן.
בני הגבירות מול בני השפחות משקף גם גם הוא מצד אחד חלוקה בזמן כנ”ל, ומצד שני אולי גם את החשיבות המשנית של שבטי השפחות בעיני השלטון והזהות הישראלית.
שבט גד
אסמכתא מעניינת לאיחור שיוכו של שבט גד לזהות הקולקטיבית הישראלית, ניתן לראות מתוך מצבת מישע, שם משתמע מדבריו של מישע מלך מואב שהוא אינו רואה ב”איש גד” (אנשי גד) חלק מהישראלים, כשהוא רואה בבני גד שבט אוטוכתוני (מקומי) היושב במקומו “מעולם” (כהנגדה לשליטה הישראלית במקום אותה הביא מישע לסיומה).
אין זה אומר שבני גד עצמם לא ראו בעצמם ישראלים כלל, אלא זה מרמז על כך ששיוכם לקולקטיב הישראלי הוא מאוחר, עד שמישע המואבי באמצע המאה ה-9 לפנה”ס עדיין לא רואה בהם ישראלים.
רמז אפשרי נוסף לכך, הוא משירת דבורה. שירת דבורה משקפת לדברי חוקרים רבים תקופה קדומה יותר, טרום תקופת המלוכה. והנה יש בה משהו חריג. בשירה נזכרים רוב שבטי ישראל (כששני החצאים של מנשה, מכונים מכיר, שישב בערב הירדן המערבי, וגלעד שישב בגלעד בעבר הירדן המזרחי), מלבד כמה חריגים: גד, לוי, יהודה ושמעון.
לוי מובן מדוע אינו נזכר, מכיון שלכאורה כלל לא ראו השבטים האחרים בלוי שבט לוחם, כשהוא חסר נחלה עצמאית.
יהודה ושמעון, מובן על רקע ישיבתם בדרום, מה שהביא לכך שייתכן ולא ראו בהם אז חלק מהקולקטיב הישראלי.
אך מדוע לא נזכרו בני גד? ייתכן שיש כאן איפוא רמז נוסף לאיחור שיוכו לזהות הקולקטיבית הישראלית.