האם היה אפשרי שעזרא הסופר יוכל לאכוף את ספר התורה העדכני שהציג לעם על כלל היהודים? התשובה היא – בהחלט כן!
עזרא הסופר עלה מבבל בשנת 7 לארתחששתא הראשון (458/9 לפנה”ס), בעלייתו קיבל מידי המלך אגרת שאישרה מימון של הוצאות המקדש בידי המלך ועוד, דברים שנזכרו כבר באגרת דריווש הראשון (עז’ ה-ו).
החידוש באגרת ארתחששתא לעזרא על פני אגרת דריווש הראשון, הוא הפיכת התורה לחוק המחייב את כל היהודים שב”עבר-הנהר” (פרת). כלומר, המלך הפרסי קבע שהחוק המחייב כל יהודי ויהודי, הוא חוק התורה, ולמעשה ייסד את שלטון ההלכה.
ראה “וְאַנְתְּ עֶזְרָא כְּחָכְמַת אֱלָהָךְ דִּי-בִידָךְ מֶנִּי שָׁפְטִין וְדַיָּנִין דִּי-לֶהֱוֹן דאנין (דָּיְנִין) לְכָל-עַמָּא דִּי בַּעֲבַר נַהֲרָה לְכָל-יָדְעֵי דָּתֵי אֱלָהָךְ וְדִי לָא יָדַע תְּהוֹדְעוּן: וְכָל-דִּי-לָא לֶהֱוֵא עָבֵד דָּתָא דִי-אֱלָהָךְ וְדָתָא דִּי מַלְכָּא אָסְפַּרְנָא דִּינָה לֶהֱוֵא מִתְעֲבֵד מִנֵּהּ הֵן לְמוֹת הֵן לשרשו (לִשְׁרֹשִׁי) הֵן-לַעֲנָשׁ נִכְסִין וְלֶאֱסוּרִין” (עז’ ז,כה-כו).
בתרגום לעברית: “ואתה, עזרא, כחכמת אלהיך אשר בידך – מנה שופטים ודינים אשר יהיו דנים את כל העם אשר בעבר-הנהר, את כל יודעי תורת אלהיך; ומי שלא יודע – תודיע [לו]: וכל אשר לא יהא עושה את מצות (תורת) אלהיך ואת מצות המלך – מהר יעשה בו דין אם למות, אם למלקות, אם לעונש ממון ולמאסר” (עולם התנ”ך דניאל, עזרא ונחמיה, עמ’ 178).
מימוש כפיית התורה בידי עזרא, מתואר בפסוקים הבאים:
“וַיַּעַן שְׁכַנְיָה בֶן יְחִיאֵל מִבְּנֵי עֵילָם וַיֹּאמֶר לְעֶזְרָא אֲנַחְנוּ מָעַלְנוּ בֵאלֹהֵינוּ וַנֹּשֶׁב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת מֵעַמֵּי הָאָרֶץ וְעַתָּה יֵשׁ מִקְוֶה לְיִשְׂרָאֵל עַל זֹאת: וְעַתָּה נִכְרָת בְּרִית לֵאלֹהֵינוּ לְהוֹצִיא כָל נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶם בַּעֲצַת אֲדֹנָי וְהַחֲרֵדִים בְּמִצְוַת אֱלֹהֵינוּ וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה: קוּם כִּי עָלֶיךָ הַדָּבָר וַאֲנַחְנוּ עִמָּךְ חֲזַק וַעֲשֵׂה: […] וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בִּיהוּדָה וִירוּשָׁלִַם לְכֹל בְּנֵי הַגּוֹלָה לְהִקָּבֵץ יְרוּשָׁלִָם: וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבוֹא לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים יָחֳרַם כָּל רְכוּשׁוֹ וְהוּא יִבָּדֵל מִקְּהַל הַגּוֹלָה” (עז’ י,ב-ח).
אגרת זו של ארתחששתא לעזרא, יצרה מהפכה גדולה מאוד. שכן בעוד לפני כן חוקי התורה יכלו להאכף רק בתוך הקהילות עצמן לפי תפיסותיהן ומסורותיהן, עתה יכל עזרא מירושלים לכפות את התורה ע”פ הבנתו על כל הקהילות היהודיות, גם אלו שלא בא”י.
עדות לכך אנו מוצאים מאוחר יותר, בשנת 419/20 לפנה”ס – שנת 5 לדריווש השני (בנו של ארתחששתא הראשון), באגרת בארמית שנמצאה בין מכתבי-יב, ומכונה “אגרת הפסח” (קאולי 21). וכך נאמר באגרת (בתרגום לעברית, ההדגשות שלי):
“אל אח]י
יד]ניה וחבריו ח[יל הי]הודים. אחיכם חננ[יה]. לשלום אחי האלהים [ישאלו
ועתה שנה זו, שנת 5 למלך דריוש. מן המלך שלוח לארש[ם, לאמור:
בירח תעובי יהיה פסח לחיל היהוד]ים. עתה גם אתם מנו ארב[עה-עשר
יום בחודש ניסן וע]שו פסח. ומן יום 15 עד יום 21 ל[ניסן
שבעת ימים… טהורים תהיו] והשמרו. עבודה א[ל תעשו
ביום 15 וביום 21. אף שכר א]ל תשתו וכל דבר אשר שאור [בו
אל תאכלו, מן יום 15 מ]ערוב השמש עד יום 21 לניס[ן שבעת
ימים אל יראה בכם, אל תביא]והו בבתיכם וחתמו אותו בין הימי[ם האלה.
כן יעשה. כה אמר המל]ך דריוש.
אל] אחי ידניה וחבריו, חיל היהודים. אחיכם חנני[ה.” (אנצ”מ ח”ו ערך פסח, עמ’ 522-521).
אגרת זו, המרתקת בפני עצמה, מעידה לנו כי גם כ-40 שנה לאחר עליית עזרא עדיין היה שלטון ההלכה שיוסד בימי עזרא קיים. באגרת זו אנו מוצאים את חנניה (מירושלים, ע”פ אגרות אחרות) שלוח לקהילה היהודית ביב במצרים, אגרת המצווה עליהם את חוקי הפסח בשם המלך.
אין זו הודעה בעלמא להזכיר לאנשי הקהילה את חוקי הפסח, אלא זו פקודה מלכותית מתוקף חוק המלך (הכופה על היהודים את חוק התורה).
שלטון התורה מתוקף חוק המלך הנכרי, המשיך גם בתקופה ההלניסטית (אם-כי בתוקף חוקי רק בא”י) עד ימי אנטיוכוס אפיפנס, אז המתיוונים דאגו להפריד דת ממדינה, מה שהיה בין הגורמים למרד החשמונאים.
[פורסם על-ידי במקור בפורום ביקורת המקרא באתר היידפארק – 20/3/2013, עם תוספת קטנה ותיקוני נוסח]
“אגרת הפסח” אינה מכוונת רק לחיל היהודי שהיה ביב, אלא גם לקהילה היהודית ששם.
א) “ידניה” הנזכר כנמען הראשון, היה הכהן הראשי של המקדש היהודי ביב (מכתבי יב, קאולי 31).
ב) מאגרת אחרת (קאולי 38 שורה 7) אנו למדים שחנניה שכתב את “אגרת הפסח” בא למצרים, וגרם למתיחות דתית בין הכהנים היהודים ביב לכהנים המצרים. כלומר, חנניה כנראה נשלח מירושלים למצרים, כדי לדאוג שהקהילה היהודית שם תנהג לפי היהדות המעודכנת מבית מדרשו של עזרא.
נמצא איפוא, שכפי הנראה יש בידנו אישור למימוש הפקודה הפרסית הנותנת סמכות לעזרא להחיל ע”פ חוק את היהדות ע”פ הבנתו על היהודים ברחבי עבר-הנהר, כנ”ל.
[פורסם על-ידי במקור בפורום ביקורת המקרא באתר היידפארק – 5/4/2013, עם תוספת קטנה ותיקוני נוסח]
פפירוס ממכתבי יב
מה עם יהודי בבל?
האם סמכות כפיית התורה על היהודים שקיבל עזרא, כללה רק את היהודים שהתגוררו ב”עבר הנהר” (כלומר עבר הנהר המערבי של נהר פרת) או גם את יהודי בבל, שלא גרו ב”עבר הנהר”?
הנה לאחרונה פורסמו במלואם תעודות רבות באכדית בכתב היתדות (בתרגום לעברית) של יהודי בבל מתקופות גלות בבל ושיבת ציון. חלק גדול מיהודי בבל התגורר ב”עיר היהודים” (שנקראה בתחילה “עיר יהודה” כפי שכונתה ירושלים בכתבי השלטון הבבלי), שם שמרו על זהותם הלאומית.
במספר תעודות מהתקופה הפרסית נזכר נתון מאוד חשוב, לפיו יהודי בבל למרות שהתגוררו ממזרח לנהר פרת, עדיין היו כפופים לפחה של פחוות “עבר הנהר” (מערבה לפרת) שכללה את א”י ומצרים.
לדוגמה (ההדגשה שלי), תעודה משנת 11 לדריווש ה-1, 511 לפנה”ס:
“6 כור תמרים יפהפיים, דמי האומדן של שדות השושני של היהודים בחסות אושתנו, (פחת) עבר הנהר” (‘על נהרות בבל’, תעודת אל-יהודו 19, עמ’ 62, הוצאת החברה לחקירת א”י ועתיקותיה ומוזאון ארצות המקרא ירושלים, י-ם 2015).
תעודות אלו מלמדות, שכפי הנראה בעקבות שיבת ציון ומעבר הנהגת היהודים חזרה לא”י, הוכפפו כל היהודים באימפריה הפרסית לפחה של פחוות “עבר הנהר”.
משכך, בהחלט ייתכן שהסמכות לאכיפת שלטון ההלכה שניתנה לעזרא, כללה לא רק את מי שהתגורר בפועל בשטח פחוות “עבר הנהר”, אלא למעשה כל מי שהוגדר מנהלתית כשייך ל”עבר הנהר”, כלומר כולל קהילות היהודים שהתגוררו בבבל, אלו שלא חזרו ועלו לא”י.